משקרים כל הדרך לבית הלבן: הבחירות שבהן האמת הפסידה

טראמפ שובר שיאים של אמירות כוזבות, אבל גם קלינטון יודעת מתי לסלף את העובדות - כמובן בצורה אלגנטית. בעידן הרשתות החברתיות, נראה כי התקשורת הרימה ידיים במאבקה על בדיקת העובדות

צילום: רויטרס, עריכה: שניר דבוש

דניאל דייל הוא עיתונאי שמסקר את מערכת הבחירות לנשיאות ארצות הברית עבור ה"דיילי סטאר", העיתון הנפוץ ביותר בטורונטו. דייל לקח על עצמו פרויקט מאתגר: הוא עוקב אחר אירועי הבחירות של המועמד הרפובליקני לנשיאות, דונלד טראמפ, ומדי יום מפרסם רשימה של כל האמירות השקריות, או לכל הפחות הבלתי-נכונות, שטראמפ השמיע במהלך אותו יום. ביום רביעי שעבר, למשל, תיעד דייל 20 אמירות לא נכונות של המועמד הרפובליקני, כולן במסגרת אירוע בחירות אחד.

הנה מקבץ אקראי למדי מאותו מדגם יומי: טראמפ, בין היתר, "הגדיל" מיוזמתו ב-120 מיליארד דולר, כסף קטן, את גירעון הסחר בין ארצות הברית לסין; הוא טען ש-58% מהצעירים השחורים בארצות הברית אינם עובדים, נתון מסולף שהוא חוזר עליו פעם אחר פעם באירועי הבחירות שלו; הוא אמר שהקהילות השחורות באמריקה "נמצאות במצב הגרוע ביותר שהן אי פעם היו בו", אמירה מגוחכת אם מביאים בחשבון את העובדה שאפילו בימי חייו המוקדמים של טראמפ, לשחורים במדינה עדיין אסור היה לנסוע בחלק הקדמי של האוטובוס ולרובם הגדול לא הייתה זכות הצבעה בבחירות; וגם האשים את ענקית התעופה האמריקנית "בואינג" במכירת הקניין הרוחני שלה לסין, כאשר בפועל, האקרים סינים פרצו למערכות החברה וניסו לגנוב מהן מידע. ואלה, כאמור, רק חלק מהדוגמאות, באירוע בודד.

עוד בוואלה! NEWS:
טראמפ מסתבך: קרן הצדקה שלו נדרשת לחדול מאיסוף תרומות
תומכי טראמפ על הדיווח כי התחמק מתשלום מיסים: "גאון מוחלט"
אחרי שמצלמות העימות כבו, טראמפ וקלינטון עוברים לקרב על הנרטיב

המועמד הרפובליקני לנשיאות ארצות הברית דונלד טראמפ בעימות הנשיאותי (רויטרס)
20 טעויות באירוע אחד. טראמפ (צילום: רויטרס)

יממה לפני כן, חזר טראמפ על טענתו לפיה התנגד למלחמה בעיראק ב-2003, אף שבפועל, יש תיעוד ברור שמצביע על כך שהוא תמך במלחמה בזמן אמת. על השקר הזה לבדו חזר טראמפ עשרות פעמים בשבועות האחרונים, גם לאחר שהראיות הסותרות אותו הוצגו ברוב כלי התקשורת. כמו כן, הוא האשים את הממשל בכך שהוא מאפשר לאמריקנים שנלחמו בשורות דאעש בסוריה ובעיראק, לשוב לתחומי המדינה באופן חופשי - טענה שעומדת בניגוד מובהק למדיניות ה-FBI ורשויות הביטחון האמריקניות.

לעתים קרובות, השקרים של טראמפ נוגעים לזוטות ונושאים זניחים, כשלא ברור כלל איזו מטרה משרת השקר. כך למשל, ביולי האחרון התלונן טען בריאיון טלוויזיוני כי הנהלת ליגת הפוטבול האמריקנית (NFL) שלחה לו מכתב עם בקשה לשנות את תאריכי העימותים בינו לקלינטון, שכן שניים מהם "התנגשו" עם שידורי משחקים. תוך פחות משעה התברר שהוא פשוט שיקר בלי למצמץ: דובר הליגה אמר כי אף שהיו מאוד שמחים בליגה אם העימותים יוזזו, שום מכתב בנושא לא נשלח מטעם אף גורם בליגה לטראמפ או לקמפיין שלו. לא ברור מדוע בעצם היה צריך טראמפ לשקר בצורה כל כך מגושמת, אבל בדיעבד, לא נראה שגם השקר הזה גרם לו נזק פוליטי כלשהו.

מלך ה"פינוקיואים"

המעקב היומיומי של דייל אחר השקרים והאמירות הלא-מדויקות של טראמפ מתחבר לנתונים שפרסם לאחרונה האתר Politifact, שעוסק בחשיפת שקרים של פוליטיקאים אמריקנים משני צדי המתרס. האתר, שפועל במסגרת יוזמה בלתי-מפלגתית, זכה בשנת 2009 בפרס פוליצר, הפרס החשוב ביותר בעיתונות הבינלאומית, עבור השירות הפשוט שהוא מציע לקוראים: לדעת אם הפוליטיקאים שלהם דוברי אמת או משקרים.

בנתונים שפורסמו באתר, נכון ללפני שבועיים, נבדקו מאות אמירות של טראמפ ושל יריבתו, המתמודדת הדמוקרטית הילרי קלינטון, מן השבועות האחרונים. התוצאה: 72% מן האמירות של קלינטון היו נכונות, או נכונות חלקית. 15% מן האמירות שלה היו שגויות באופן חלקי, 11% שקריות, ו-2% שקריות באופן גס ובוטה במיוחד. אצל טראמפ, הטבלה מתהפכת: 53% מן האמירות שלו הן שקריות, מתוכן 18% - כמעט חמישית מהתבטאויותיו הפומביות - שקריות באופן גס ובוטה במיוחד. עוד 18% סווגו כשגויות באופן חלקי, ו-30% בלבד כנכונות או נכונות חלקית.

העימות הראשון במערכת הבחירות בארצות הברית בין הילרי קלינטון לדונלד טראמפ (רויטרס)
28% מאמירותיה - שגויות או שקריות. קלינטון במהלך העימות, הלילה (צילום: רויטרס)

לפני כמה חודשים פרסם האתר דירוג מקיף של פוליטיקאים על פי אמירת אמת ושקר, שאותו הוביל טראמפ בגאון, כשאחריו ברשימה מתבלט אחד מיריביו בפריימריז הרפובליקניים, בן קרסון. מנגד, שלושת הפוליטיקאים שסיפרו הכי מעט שקרים היו המועמד הרפובליקני הכושל ג'ב בוש, ולצדו הילרי קלינטון והנשיא ברק אובמה.

כלי תקשורת נוסף שעוסק באופן שיטתי בחשיפת ודירוג שקרים של פוליטיקאים הוא ה"וושינגטון פוסט". לעיתון מחלקת בדיקת עובדות שאוהבת להתעלל בפוליטיקאים שנתפסים בשקר, באמצעות דירוג השקרים הללו לפי "סולם פינוקיו", המזכה פוליטיקאים ב"פינוקיו" אחד על אמירה שגויה באופן קל בלבד, ובארבעה "פינוקיואים" על אמירה שקרית במיוחד. בנתונים שפרסם העיתון עד כה במערכת הבחירות הנוכחית, 63% מן האמירות השקריות של טראמפ זכה לדירוג הגבוה ביותר - כמות חסרת תקדים עבור מועמד לנשיאות. אצל קלינטון, שיעור האמירות שנכנסו לקטגוריית השקרים הגסים והבוטים ביותר עמד על 14%, וכך גם מספר האמירות שדורגו כנכונות לחלוטין, ללא כל סייג (אצל טראמפ - 4% בלבד).

זה לא כמות השקרים, זה גודל השקר

כל הנתונים הללו בהחלט זוכים לתהודה, והאחרונים שפורסמו שודרו השבוע בכמה מרשתות הטלוויזיה הגדולות בארצות הברית. במהלך השידור תהו הפרשנים כיצד ייתכן שאף שהמספרים מצביעים בבירור על כך שטראמפ משקר הרבה יותר מקלינטון, התפיסה הציבורית - כפי שהיא משתקפת בסקרים - היא בדיוק הפוכה? בחלק מהסקרים, טראמפ זוכה לציון גבוה יותר מהציבור על "אמירת אמת", ואילו קלינטון יכולה רק "להתנחם" בסקרים שבהם שניהם זוכים לנתונים גרועים בקטגוריה הזו. אין כמעט סקר שבו היא נתפסת כאמינה ודוברת אמת יותר מיריבה. הדימוי הציבורי שלה כשקרנית סדרתית הוא אחת הסיבות העיקריות לכך שלמרות כל מעידותיו של טראמפ, הפער ביניהם בסקרים נותר צמוד מאוד, ובכמה ממדינות המפתח אף מסתמנת הובלה של המועמד הרפובליקני.

ג'ב בוש, קולומביה, קרוליינה הדרומית. 20 בפרואר 2016 (AP)
מועמד כושל - שכמעט ולא נתפס בשקר. ג'ב בוש (צילום: אי-פי)

אחת התשובות האפשריות היא שטראמפ אמנם משקר יותר מקלינטון, אבל לציבור לא אכפת רק מכמות השקרים, אלא גם, ואולי בעיקר, מ"גודלו" של השקר. למשל, כשטראמפ מצטט נתון שקרי לגבי יחסי הסחר של ארה"ב עם סין, לרוב הבוחרים בכל מקרה אין מושג מה הנתון המדויק. קלינטון, לעומת זאת, שיקרה בגסות בכמה הזדמנויות בחודשים האחרונים על נושאים שהיו במוקד סדר היום החדשותי - החל מפרשת חשבון המייל הפרטי שלה, ועד למצב בריאותה. השקר בנושא האחרון היה גרוע במיוחד, שכן הקמפיין של קלינטון הסתיר מן הציבור שהיא לקתה בדלקת ריאות, עד שהמועמדת צולמה קורסת לאור היום במהלך טקס הזיכרון של 11 בספטמבר. אפשר להבין למה בעיני מצביעים רבים, השקר הבודד הזה עולה בגודלו ובחשיבותו על עשרה שקרים שגרתיים של טראמפ.

אבל גם זה לא כל הסיפור, שיש לו במקרה של קלינטון שורשים היסטוריים עמוקים. בקלינטון דבקה התדמית של בעלה, הנשיא לשעבר ביל קלינטון, כשקרן מדופלם, שהתקבעה במהלך פרשת מוניקה לווינסקי ולא נעלמה עד היום. לכך הצטרפו הפרשיות האחרות שנקשרו בשמה של המשפחה לאורך השנים, החל מהיחסים הקרובים מדי בין הקלינטונים לבין בכירי הבנקאים בוול סטריט ועד להתנהלות קרן הצדקה המשפחתית. הקלינטונים נתפסים כמי שמנסים תמיד להסתיר דברים מעיני הציבור, בין היתר באמצעות שקרים בוטים, וגוררים אחריהם רצף בלתי-נגמר של תיאוריות קנספירציה. מי שתמצת היטב את הבעיה של הקלינטונים היה דייוויד אקסלרוד, יועצו הפוליטי הוותיק של הנשיא אובמה, שכתב בחשבון הטוויטר שלו: "לדלקת ריאות יש טיפול אנטיביוטי, אבל מה התרופה להתנהלות לא בריאה של פרטיות יתר, שיוצרת באופן סדרתי בעיות מיותרות?".

עידן השקר הגלובלי: מ"ברקזיט" ועד ארדואן

השילוב בין היסטוריית השקרים וההסתרות המפוארת של הקלינטונים לבין הנטייה הבלתי-פוסקת של טראמפ לשקר הופכת את מערכת הבחירות הנוכחית בארה"ב לכזו שבה האמת כמעט ולא משחקת תפקיד. "אקונומיסט" הבריטי הקדיש את השער שלו לסוגיה הזו באחד מגיליונותיו האחרונים, תחת הכותרת "אמנות השקרים: פוליטיקה ללא אמת בעידן הרשתות החברתיות". הטענה המרכזית של העיתון הייתה שמדובר בחלק ממגמה עולמית, שבאה לידי ביטוי, למשל, גם במשאל העם על יציאת בריטניה מהאיחוד האירופי.

"הבריטים בחרו לפרוש מהאיחוד ביוני האחרון על בסיס קמפיין של שקרים בוטים", נכתב שם, "כולל ה'עובדה' שהחברות באיחוד האירופי עולה למדינתם 350 מיליון לירות שטרלינג בשבוע, שאותם ניתן יהיה להשקיע במקום זאת בשירות הבריאות הלאומי". מובילי קמפיין "ברקזיט" אכן השמיעו את הטענה הזו במהלך הבחירות, ומיהרו להודות שמדובר בטענה שגויה לאחר משאל העם. דוגמה בולטת נוספת לתופעה מהשנים האחרונות היא שרשרת השקרים הבוטים וההזויים שהפיץ נשיא טורקיה, רג'פ טייפ ארדואן, במטרה לחזק את מעמדו ולרסק את שיירי האופוזיציה שעוד מתנגדים למדיניות האסלאמיסטית שלו. במקרה של ארדואן, לשקרים הללו התלוו במקרים רבים תיאוריות קונספירציה אנטישמיות.

ב"אקונומיסט" מטילים חלק גדול מהאשמה למציאות "נטולת האמת", על הרשתות החברתיות, שהחליפו את העיתונות המסורתית כמקור המידע המרכזי עבור מאות מיליוני בני אדם שחיים בחברות דמוקרטיות. ברשתות החברתיות הרי לא קיימים הפילטרים של עולם העיתונות - הצלבת מידע, בדיקת עובדות ועריכה. כל שמועה שוות ערך לידיעה בדוקה, וכל תמונה מזויפת שוות ערך לצילום אמיתי. אין ספק שיש בכך מן האמת, אבל ההסבר הזה גם מספק מוצא קל לעיתון שמרני כמו ה"אקונומיסט" - כי הרי הכי פשוט להאשים את "האינטרנט הזה". פייסבוק וטוויטר הם אכן חממות גידול לאינספור תיאוריות קונספירציה, מימין ומשמאל, אבל לפחות בכל הנוגע למערכת הבחירות הנוכחית בארה"ב, נראה שגם כלי תקשורת מסורתיים יותר - בראשם הטלוויזיה - תורמים להידרדרות בערכה של האמת.

דיוויד אקסלרוד (רויטרס)
"מה התרופה להתנהלות לא בריאה של פרטיות יתר?". אקסלרוד (צילום: רויטרס)

אחת הדוגמאות המאלפות לכך היה ריאיון שהעניק טראמפ בחודש שעבר לרשת NBC, בשעת שידור מרכזית, בו חזר על השקר הכמעט רגיל שלו, כי הוא התנגד למלחמה בעיראק מראשיתה. המראיין, מגיש תכנית הבוקר מאט לאוור, הנהן לעומת השקר המוכח והמתועד הזה - והמשיך הלאה כאילו מדובר באמת בלתי-מעורערת. לאוור הפך למטרה ללעג בחוגי האליטה בניו יורק ובוושינגטון ("ניו יורק טיימס" הקדיש להופעתו המביכה את מאמר המערכת שלו), אבל מיליוני אזרחים אמריקנים שצפו בשידור הישיר ואחר כך הלכו לישון, נשארו עם הטיעון השקרי של טראמפ לפיו הוא, בניגוד לקלינטון, חזה מראש שהמלחמה בעיראק תהיה אסון, ולכן הוא מתאים יותר לקבל החלטות בנושאי מלחמה ושלום.

דוגמה בולטת נוספת ל"אמת" שהתקשורת אימצה מהקמפיין של טראמפ נוגעת לשאלת האשמות הגזענות ההדדיות שמטיחים שני המועמדים זה בזה. כמה מדוברי הקמפיין של טראמפ חזרו בריאיונות לטלוויזיה והזכירו שהילרי קלינטון הייתה מיודדת במשך שנים עם הסנאטור המנוח רוברט בירד, שהיה חבר באירגון הגזעני "קו קלוקס קלאן". אלא שהייתה זו כמובן הצגה מגמתית ביותר של הדברים, שכן אותו סנאטור מנוח עזב את הארגון בצעירותו, ובשיא הקריירה שלו כפוליטיקאי הפך לאחד המבקרים הקשים ביותר של הארגון ושל עמדותיו הגזעניות. NAACP, הארגון המרכזי לקידום האוכלוסיה השחורה בארה"ב, אף העניק לסנאטור בירד ציון 100 על פעילותו נגד גזענות, והגדיר אותו לאחר מותו "גיבור המאבק למען שיוויון וזכויות אזרח". העובדות האלה כמעט ולא הוזכרו על ידי המראיינים בטלוויזיה כאשר דוברי הקמפיין של טראמפ השתמשו בבירד המנוח כדי לנגח את קלינטון. ככה נראה שיח פוליטי שאין בו חשיבות לעובדות.

אם גם באובמה נפלה שלהבת

חשוב לציין שאף שעיקר הטענות בסבב הנוכחי מגיעות משמאל, סילוף האמת השיטתי אינו נחלת מחנה טראמפ בלבד. די אם נזכיר בהקשר זה את כתבת התחקיר שפרסם לפני כמה חודשים העיתונאי דייוויד סמואלס ב"ניו יורק טיימס", שבה סקר את הספינים שהפעיל הבית הלבן של ברק אובמה בנושא הסכם הגרעין עם איראן. הכתבה של סמואלס, שעוררה סערה בוושינגטון ועלתה לכותרות גם בישראל, התמקדה בפועלו של יועץ התקשורת של אובמה לענייני ביטחון לאומי, בן רודס, ששיתף פעולה עם הכתב וסיפר בגילוי לב על מהלכיו להטיית דעת הקהל בעד ההסכם השנוי במחלוקת. סמואלס הסביר כי המוטיבציה העיקרית של רודס לשתף פעולה עם הכתבה הייתה "החשש שלו שמישהו ישכפל את המערכת המתוחכמת שהוא הפעיל, וישתמש בה למטרות מסוכנות, כמו גרירת ארצות הברית למלחמה מדממת נוספת". רודס גם הודה, על פי סמואלס, ש"הדברים שהוא עשה מהווים עיוות מסוכן של הדמוקרטיה, אבל הוא סבור שאין ברירה אלא לעשות אותם, בשל היחלשותה של התקשורת האמריקנית".

אחרי הכתבה ההיא, הטענות בדבר רפיסות התקשורת בנושא הפרדת האמת והשקר באו דווקא מצד החוגים השמרניים בימין. חלק מאותם מבקרים שותפים כעת לביקורת של השמאל האמריקני על התקשורת, בעיקר אלה שהצטרפו לקבוצה ההולכת וגדלה של בכירים רפובליקנים שמתנגדים לטראמפ ומגדירים אותו כמי שסוטה מערכי המפלגה.

כמובן, ענייני אמת ושקר כיכבו גם בעימות הנשיאותי הראשון בין טראמפ לקלינטון. בעקבות הריאיון המביך של טראמפ אצל מאט לאוור, התנהל דיון ער בעיתונות האמריקנית בשאלה אם מנחה העימות, העיתונאי לסטר הולט, צריך לשמש כ"בודק עובדות" ולתקן את קלינטון וטראמפ אם הם אומרים דברים לא נכונים. בפועל, הוא כמעט ונמנע מכך לחלוטין במהלך העימות, ועימת את טראמפ עם העובדות בצורה מוחצת רק בנושא אחד, בהם אחד שמסתמן כבר כמה שבועות כנקודת תורפה מרכזית של המועמד: התעקשותו להמשיך ולטעון כי התנגד למלחמה בעיראק, למרות עדויות שמראות אחרת.

הבחירות מסתמנות כרגע כצמודות במיוחד. ניצחון של טראמפ אפשרי לא פחות מניצחון של קלינטון. היתרון הקל שלה ברמה הארצית נראה פריך במיוחד, ואילו ההובלה שלו בכמה ממדינות המפתח, בהן אוהיו ואיווה, נראית מבוססת וחזקה יותר ככל שחולף הזמן. אי אפשר לדעת מי ינצח בנובמבר הקרוב, אבל בקמפיין שבו שני המועמדים נתפסים כשקרנים, וערוצי הטלוויזיה מאפשרים לשקרים לחלוף להם מתחת לאף בלי לומר מילה, ברור כבר מי המפסידה הגדולה: האמת.