התנגשות האמריקות

כל מערכת בחירות היא מטבעה אירוע מפלג שמחדד את ההבדלים בין הציבורים השונים בכל מדינה. "מפלגות מנציחות פילוג", שר פעם מאיר אריאל. אולם היום תגיע לסיומה מערכת בחירות שהיא כנראה שונה מכל מה שראינו בארצות הברית אי פעם.

זו הייתה מערכת בחירות שהתנהלה לא רק בין שני מועמדים שונים בתכלית, אלא גם בין שתי אמריקות שונות בתכלית: מצד אחד, ציבור כפרי ברובו, של אנשים שרבים מהם מרגישים שהם נותרו מאחור כשהעבודות שלהם עברו אל פועלים בשכר זול מעבר לים, ורואים בקלינטון את שורש השחיתות, הסיאוב והמאובנות המחשבתית של וושינגטון הבירה – פוליטיקאית ללא בשורה שתמשיך את הסטטוס קוו שבמסגרתו העשירים נהיים עשירים יותר והחלשים מושלכים לצידי הדרך. לדידם, רק אדם שבא מחוץ למערכת יכול לנער אותה מן היסוד, והעובדה שטראמפ מעולם לא היה פוליטיקאי ולא החזיק במשרה פוליטית היא יתרון ולא חיסרון. מן הצד השני, אמריקה העירונית, הליברלית ברובה, שרואה בטראמפ סכנה לדמוקרטיה, לכלכלה וליחסי החוץ של ארצות הברית. לדעה זו שותפים לפי הסקרים מרבית ההיספאנים, השחורים, הנשים והצעירים בארצות הברית, שנוטים באופן מובהק לקלינטון.

שתי האמריקות האלה נמצאות על מסלול התנגשות בחודשים האחרונים. זו מערכת בחירות שפתחה את הפצעים הישנים של ארה"ב, של מתיחות בין גזעים ומגזרים, ולא משנה מי יהיה הנשיא או הנשיאה הבאים של ארצות הברית, הם יתקשו להשיב חזרה את השדים שיצאו החוצה מן הבקבוק בחודשים האחרונים.

בחודשים האחרונים נסענו ברחבי ארצות הברית. ביקרנו בשמונה מדינות שונות. המשפט שחזר על עצמו שוב ושוב בשיחות עם מצביעים הוא "The lesser of two evils", כלומר האופציה הכי פחות גרועה מבין שתיים שהן רעות מלכתחילה. לכל אחד מן המועמדים, גם קלינטון וגם טראמפ, יש מחנה תומכים גדול של כ-40 אחוז מן הציבור. היתר, אלה שנותרו באמצע, נראים במסע שערכנו בימים האחרונים במדינות כמו אוהיו, פנסילבניה וצפון קרוליינה מבולבלים ואובדי עצות. השאלה שאמריקאים רבים שואלים את עצמם שוב ושוב היא, "איך הגענו למצב שאלו הם שני המועמדים שבחרנו".

הפער בין אמריקה של הילרי קלינטון לזו של דונלד טראמפ היה בולט במיוחד באופן בו בחרו שני המועמדים לבלות את הלילה האחרון של הבחירות. טראמפ הגיע להופעה אחרונה בניו המפשייר, אחת המדינות הלבנות ביותר באמריקה, בשעה שקלינטון קיימה עצרת בחירות גדולה בפילדלפיה, העיר החמישית בגודלה באמריקה ואחת המעורבות ביותר מבחינה גזעית. המסרים של טראמפ היו מהפכניים וזועמים: אמריקה תוארה בעצרת הזו, כמו ברוב האירועים של טראמפ, כמדינה במשבר עמוק שזקוקה לטלטלה דחופה. אצל קלינטון, לעומת זאת, הביאו את הנשיא המכהן, במסר שאין ברור ממנו: קלינטון תמשיך את המורשת של אובמה. אצל טראמפ הכהונה של אובמה מתוארת כאסון שאמריקה חייבת לשים לו סוף, בעוד אצל קלינטון התקופה הזו תוארה כתהליך חיובי לעם האמריקני, שיימשך תחת ידה.

העצרת של קלינטון, בה השתתפו כ-35 אלף בני אדם, הייתה האירוע ההמוני ביותר בכל מערכת הבחירות. השיא הקודם, אגב, היה שייך לעצרת של טראמפ באלבמה בה השתתפו כ-28 אלף איש. האירוע של קלינטון נפתח בהופעה של הזמר ג'ון בון ג'ובי, המשיך בהופעת אורח של הזמר ברוס ספרינגסטין, והסתיים כשעל הבמה עומדים חמישה אנשים: המועמדת הדמוקרטית עצמה, בעלה הנשיא לשעבר ביל קלינטון, בתה צ'לסי, הנשיא המכהן ברק אובמה ורעייתו, הגברת הראשונה מישל אובמה. או, בהסתכלות אחרת – אישה לבנה מבוגרת מהמערב התיכון של אמריקה (הילרי קלינטון), גבר מבוגר מהדרום העמוק של ארה"ב (ביל קלינטון), אישה לבנה צעירה מניו יורק (צ'לסי קלינטון), אישה שחורה מאזור שיקגו (מישל אובמה) וגבר שחור שגדל בהוואי (ברק אובמה).

החלוקה הדמוגרפית הזו מייצגת את קואליציות המצביעים השונות של שני המועמדים. טראמפ בונה על תמיכה היסטורית חסרת-תקדים במועמדות שלו מטעם מצביעים לבנים, בדגש על כאלה מהאוכלוסייה הכפרית. המסרים שלו מכוונים בראש ובראשונה לציבור הזה, שהעניק לו את הניצחון הגדול בהתמודדות הפנימית במפלגה הרפובליקנית, וכעת מביא אותו למצב של פיגור קל מול קלינטון במאבק על הבית הלבן.

קלינטון, לעומת זאת, מקווה להיבחר בזכות תמיכתן של קבוצות האוכלוסייה שהביאו את אובמה לבית הלבן: קואליציה מגוונת של שחורים, היספנים, יהודים, אסייתים, נשים משכילות וסטודנטים. לקבוצות האוכלוסייה הללו, שיחדיו מהוות קצת יותר מחצי מאוכלוסיית אמריקה, היא מבטיחה "אמריקה שיש בה מקום לכולם". החזון שלה הוא של מדינה מגוונת ורב-תרבותית. החזון של טראמפ, לעומת זאת, מתמקד בעבר של אמריקה, שאותו הוא רוצה לשחזר – "להפוך את אמריקה למפוארת שוב".

כאשר מצביעים לבנים מבוגרים שתומכים בטראמפ חושבים על אמריקה של פעם, הם מדמיינים תקופה של יציבות כלכלית, אורח חיים משפחתי חזק וגאווה לאומית. כאשר תומכי הקואליציה המגוונת של קלינטון שומעים את ההתרפקות הזו על העבר, הם נזכרים באפליה החמורה שהייתה קיימה בארה"ב עד לפני כמה עשורים נגד קבוצות אוכלוסיה נרחבות – שחורים, נשים, מהגרים, הומואים ולסביות, ובאזורים מסוימים גם יהודים.

ההימור של טראמפ הוא שהבטחתו "להחזיר עטרה ליושנה" תביא לו תמיכה כל-כך מסיבית בקרב מצביעים לבנים, בדגש על גברים מעל גיל 45, שהוא לא יזדקק לתמיכה משאר קבוצות האוכלוסיה. זה הימור נועז: בשנת 1984, הנשיא הרפובליקני רונלד רייגן זכה ב-56% מקולות הלבנים באמריקה, וניצח את הבחירות בסערה. לעומת זאת, בבחירות האחרונות שנערכו ב-2012 זכה המועמד הרפובליקני ב-59% מקולות הלבנים באמריקה – והפסיד לברק אובמה בפער של חמישה מיליון קולות. כלומר, רומני שבר את השיא של רייגן בקרב המצביעים הלבנים – ובכל זאת לא הגיע לבית הלבן. הסיבה? בשנת 1980, המצביעים הלבנים היוו כ-85% מכלל המצביעים באמריקה, ואילו כיום הם מהווים רק כ-70%.

כדי לנצח, טראמפ יצטרך לשבור את השיא של רומני מ-2012. האתגר העיקרי שלו בדרך לשבירת השיא היא חלוקה נוספת שמעצבת את מערכת הבחירות הנוכחית: פער ההשכלה. על פי עשרות סקרים שנערכו בחודשים האחרונים, טראמפ הולך להיות המועמד הרפובליקני הראשון אי-פעם שלא יזכה לרוב בקרב מצביעים לבנים שיש ברשותם תואר ראשון. האוכלוסיה הזו, שתומכת בכלכלת שוק חופשי ובהקטנת המיסוי, אמורה להיות אבן היסוד של הקואליציה הרפובליקנית והיא אכן מילאה את התפקיד הזה במשך עשרות שנים. אך הפעם, יותר לבנים בעלי תואר ראשון - בדגש על נשים לבנות - יצביעו לקלינטון.

למרות הנתון הזה, לא הכל אבוד עבור טראמפ. הוא יכול לשאוב עידוד מכך שהפער שלו על פני קלינטון בקרב אוכלוסיית הלבנים שאין ברשותם תואר ראשון הוא אסטרונומי. באחד הסקרים האחרונים שפורסמו אתמול, הוא הביס את קלינטון בקרב האוכלוסיה הזו בפער של 50 אחוז – חסר תקדים בהיסטוריה של הבחירות לנשיאות. קלינטון, מצידה, מקווה לפצות על הפער האדיר הזה, באמצעות פתיחת פער גדול עוד יותר לטובתה בקרב האוכלוסיה שצומחת בקצב המהיר ביותר בארה"ב: המצביעים ההיספנים. בבחירות 2012, אובמה ניצח את רומני בקרב ההיספנים בפער של חמישים אחוזים. על פי סקר מקיף שפורסם בתחילת השבוע, קלינטון מביסה את טראמפ בקרב ההיספנים בפער בלתי-נתפס של שישים אחוזים.

זו הסיבה שאירועי הבחירות האחרונים של טראמפ נערכו בעיקר במחוזות כפריים, בשעה שקלינטון התמקדה בערים הגדולות והמעורבות של אמריקה. מוקדי הכוח החשובים שלה צריכים להיות ערים כמו פילדלפיה, קליבלנד, מיאמי ושארלוט. אם תגרום לאנשים בערים הללו לצאת אל הקלפי בכמויות דומות לשנת 2012, היא תנצח. אם תיכשל בכך, יגדלו סיכוייו של טראמפ להפתיע.

הנכס החשוב ביותר שלה במאבק הזה הם בני הזוג אובמה. הנאום שקלינטון נשאה אמש בפילדלפיה היה רחוק מלרגש או להרשים את הקהל, אבל נאומיהם הנשיא והגברת הראשונה יצרו תחושה ממשית של חשמל באוויר. רגע השיא היה כאשר אובמה פנה לציבור האמריקני ואמר – "כפי שאתם הימרתם עליי בשנת 2008, אני מתכוון לשים את ההימור שלי על העם האמריקני בבחירות האלה. להמר שהורים לא יצביעו למועמד שמבזה את הבנות שלהם ושגברים לא יהססו לבחור במועמדת הראויה והטובה יותר לתפקיד, שבמקרה היא גם אישה. אני מהמר על כך שהחוכמה, ההגינות והנדיבות של העם האמריקני ינצחו פעם נוספת – וזה הימור שמעולם לא הפסדתי איתו".

זה המסר שאיתו הולכת קלינטון ליום הבחירות: אופטימיות, אחדות, נדיבות. זה מסר שמדבר מאד לאמריקה העירונית, הרב-גזעית והליברלית. הוא הפוך לחלוטין מהמסר הקודר והזועם של טראמפ, שקנה לו אחיזה אדירה בשנה האחרונה באמריקה האחרת – זו של ערי התעשייה, היישובים החקלאיים ומחוזות הפחם והפלדה של המערב התיכון. השאלה הגדולה שעדיין עומדת על הפרק היא איזה מסר יוציא יותר מצביעים לקלפי ביממה הקרובה. התשובה לשאלה הזו תכריע את הבחירות.