פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      המועמד שתומך בבדלנות, שאכטות וחופש הפרט יכריע את הבחירות בארה"ב?

      בבחירות רגילות לא היינו שומעים הרבה על המועמד הליברטריאני גארי ג'ונסון, אך כששני המובילים מדשדשים, הבוחרים מתחילים לחפש אלטרנטיבות. ג'ונסון או המועמדת הירוקה ג'יל סטיין אולי לא ינצחו, אך עם תמיכה הולכת וגדלה, הם בהחלט יכולים להשפיע על הקרב קלינטון-טראמפ

      המועמד שתומך בבדלנות, שאכטות וחופש הפרט יכריע את הבחירות בארה"ב?
      צילום: רויטרס, עריכה: אביב אירגז

      ב-26 במאי, כחודש וחצי לפני הוועידות הרפובליקנית והדמוקרטית, נערכה בבית מלון באורלנדו שבפלורידה ועידת המפלגה הליברטריאנית. בניגוד לשתי הוועידות האחרות, הוועידה הזו לא התקיימה באולם ענקי בהשתתפות 50 אלף פעילים ו-15 אלף עיתונאים.

      גארי ג'ונסון, נציג המפלגה הליברטריאנית בארה"ב ומושל ניו מקסיכו לשעבר, ספטמבר 2012 (אתר רשמי , Gage Skidmore)
      ממש לא קוריוז. ג'ונסון (צילום: Gage Skidmore)

      את המקום לא גדשה סוללה של ידוענים, והאירוע לא השתלט על לוח המשדרים למשך שבוע שלם. למען האמת, האירוע הזכור ביותר מהוועידה, בסיומה הוכתרו גארי ג'ונסון ו-ויליאם וולד כמועמדי המפלגה לנשיא ארצות הברית וסגנו, אירעה בערב הרביעי, כשאחד המועמדים לתפקיד יו"ר ועידת המפלגה עלה לבמה והחליט לנצל את שתי הדקות שניתנו לו לנאום לצורך פעילות קצת פחות שגרתית - מופע סטריפטיז.

      "בואו נעשה קצת כיף", אמר לקהל ההמום בעודו רוקד, עד שנותר כשרק תחתונים לגופו. האירוע השני שתפס תשומת לב תקשורתית מאותה ועידה היה גם הוא מוזר למדי וערר מבוכה רבה - התברר שג'ונסון זרק לפח שכפול של אקדח עתיק שקיבל במתנה מהמועמד שהפסיד לו, אוסטין פטרסון.

      תעודת זהות:גארי ג'ונסון (עיבוד תמונה)

      אך למרות ההתעסקות בענייני שוליים והרוח הלא ממוסדת והבלתי שגרתית, אסור לטעות ולחשוב שמדובר בעוד מופע ביזאר מהמחוזות ההזויים של אמריקה. למען האמת, המפלגה הליברטריאנית, שנוסדה בקולורדו ב-1971, היא מפלגה רצינית, בעלת שורשים ומסורת, והאידאולוגיה שלה קשורה קשר הדוק לאתוס האמריקאי ולערכי החירות שהוא מדגיש. למעשה, עם 411 אלף חברים רשומים, היא נחשבת למפלגה השלישית בגודלה בארצות הברית. אמנם מעולם לא נבחר מטעמה נשיא או אף נציג לאחד מבתי הקונגרס בוושינגטון, אך מחוקקים מטעמה כן מכהנים בבתי הנבחרים המקומיים של כמה מהמדינות.

      "לתת לאזרחים לאכול, לשתות, לעשן ולעשות אהבה כרצונם"

      מבחינה אידאולוגית, ג'ונסון הוא נציג נאמן של מפלגתו, שהעקרונות המנחים שלה חולקים קווי דמיון מסוימים עם אלו של שתי המפלגות הגדולות. מצד אחד, עיקרי האמונה הליברטריאנית דוגלים בליברליזם עמוק וחירויות פרט מקסימליות, בדומה לדמוקרטים. אך מאידך, מאותן סיבות בדיוק, דוגלת המפלגה גם בצמצום הממשל ומעורבותו בחיי האזרח ובהפחתת מסים, ובכך יש לה הרבה מן המשותף עם המפלגה הרפובליקנית, שבעצמה כוללת מחנה ליברטריאני לא מבוטל.

      "יש לתת לאזרחים להחליט עבור עצמם מה לאכול, לשתות, לקרוא או לעשן, איך להתלבש ועם מי לעשות אהבה מבלי לפחד מעונשים משפטיים", נכתב באתר המפלגה, שקוראת גם לצמצם את מעורבות צבא ארה"ב במלחמות מעבר לים. בסרטון הבחירות של ג'ונסון ו-וולד, הם מסבירים: "אנחנו תומכים בחופש נישואים, בזכויות של אישה להחליט (בנוגע להפלות), וחופש אינטרנט הוא הכרחי. יש לקדם רפורמת הגירה חכמה, לסיים את המלחמות ולהשתמש בכסף כאן בבית". כחלק מאותה מגמה, תומכת המפלגה גם בלגליזציה של מריחואנה ואי-הפללה בגין עבירות סמים, "לשימוש רפואי או לפנאי".

      ג'ונסון עצמו נולד בדקוטה הצפונית. אביו היה סוכן ביטוח ואמו רואת חשבון. כשהיה בן 13 עברה המשפחה לגור באלבקרקי שבניו מקסיקו, מקום שאבי המשפחה התאהב בו באחד מטיוליו. את רוב הקריירה הפוליטית שלו העביר ג'ונסון במפלגה הרפובליקנית, מטעמה אף כיהן כמושל ניו מקסיקו מ-1995 עד 2003. עם זאת, הוא מעיד על עצמו כי מעולם לא היה חלק מהזרם המרכזי הרפובליקני. בריאיון ל"ניו יורקר" סיפר ג'ונסון כי נחשף לראשונה לאידיאולוגיה הליברטריאנית בספר שקרא שהיה בן 18. "אלו היו 30 דקות של קריאה. מאז אני מגדיר עצמי ליברטריאני". בדצמבר 2011 עזב את המפלגה הרפובליקנית, לאחר שכשל בניסיונו לזכות במועמדות המפלגה לנשיאות, וקיבל על עצמו את מועמדות המפלגה הליברטריאנית. הוא זכה בסך הכול לכ-1.2 מיליון קולות, שהם כאחוז אחד מכלל המצביעים - יותר מכל מועמד ליברטריאני אחר בהיסטוריה האמריקנית.

      מופע הסטריפטיז המפתיע בוועידה

      אגב, ג'ונסון לא רק תומך בלגליזציה - הוא אף משתמש פעיל מוצהר בקנאביס. בריאיון לאתר "דה היל" בתחילת יוני, הוא אמר בין היתר: "התנסיתי במריחואנה לאחרונה לפני חודש". עם זאת, הוא הבהיר כי הוא מתחייב לא לצרוך את הסם במהלך הקמפיין, ולא אם ייבחר לנשיא. "כשאקבל שיחה בשתיים לפנות בוקר", הסביר, "אנשים צריכים להאמין שבצד השני של הקו יהיה קול קשיח". עם זאת, הבהיר כי כחלק ממדיניות המפלגה, מטרתו היא לצמצם ככל הניתן את אכיפתם של "פשעים ללא קורבן", כגון צריכה של סמים. "צריך להתחיל במדיניות אי הפללה", הסביר בריאיון. "אלה בחירות של אנשים. אפשר לטעון שהן בחירות שאינן בריאות. אבל כל עוד זה לא פוגע באחרים, אז צריכה להיות הבחירה. תמיד. זו הגישה הליברטריאנית".

      המטרה: 15 אחוז בסקרים

      למרות האידאולוגיה המבוססת, המסורת והבסיס הפוליטי האיתן, עדיין ניתן היה אולי להניח שבמערכת בחירות רגילה לנשיאות, מועמדים שוליים כמו ג'ונסון, או כמו ג'יל סטיין, מועמדת המפלגה הירוקה, היו הופכים במהרה לקוריוז חולף שזוכה לסיקור שולי ביחס למועמדי המפלגות הגדולות. העניין הוא, שמערכת הבחירות הנוכחית היא הכול פרט לשגרתית. שני המועמדים המובילים, הילרי קלינטון ודונלד טראמפ, אינם זוכים לאהדה רבה - וה"וושינגטון פוסט" אף הכתיר את השניים ל"לא פופולריים בקנה מידה היסטורי", לנוכח הציונים השליליים להם הם זוכים בעקביות במדדי האהדה של סקרי דעת הקהל.

      דונלד טראמפ באירוע בחירות בניו המפשייר, 6 באוגוסט 2016 (רויטרס)
      נאמניו יצביעו לו בכל מקרה. טראמפ (צילום: רויטרס)

      כך, למעשה, נוצר מצב שבו לא מעט תומכים של שתי המפלגות הגדולות, שאינם מעוניינים להצביע לטראמפ או קלינטון, מחפשים אלטרנטיבה, ומי שבינתיים מנקז אליו את מירב תשומת הלב הוא ג'ונסון. כך למשל, בחודש יוני צפו 929 אלף איש בכינוס בחירות שלו ושל וולד שהועבר במלואו בשידור ישיר ב-CNN, ואילו בשבוע שעבר, כנס במתכונת דומה כבר הניב 1.6 מיליון צופים. גם בסקרי דעת הקהל רושם ג'ונסון נתונים מפתיעים: כ-8.8 אחוזי תמיכה בממוצע, כמעט פי תשעה מהקולות שקיבל ב-2012.

      קו המטרה הנכסף שג'ונסון נלחם כעת להגיע אליו, הוא ממוצע תמיכה של 15 אחוז בסקרים. זה הרף הדרוש כדי לזכות בכרטיס השתתפות בעימותים הנשיאותיים - שכמובן תגדיל פי כמה את החשיפה הציבורית שלו, שנכון לעכשיו עדיין טעונה שיפור. "אם אתה לא בעימותים, אין לך סיכוי לנצח", הודה ג'ונסון לאחרונה בראיון ל"ניו יורקר". "זה הסופרבול של הפוליטיקה האמריקנית". מאז המועמד העצמאי רוס פרו ב-1992, לא השתתף מועמד שלישי בעימותים הנשיאותיים, שהתקיימו ב-20 השנים האחרונות במתכונת של ראש בראש. אך אותה מערכת בחירות ב-1992 עדיין זכורה ביותר, ובסיומה, הטיל ג'ורג' בוש האב, שהפסיד לביל קלינטון, את מלוא האשמה על המיליארדר הטקסני שהתמודד כעצמאי ו"גנב" ממנו קולות רבים. "הוא עלה לי בבחירות", אמר אז בוש בתסכול.

      ג'יל שטיין מועמדת לנשיאות מטעם המפלגה הירוקה מודיעה שתרוץ לנשיאות, יוני 2016 (GettyImages)
      גם היא מאיימת לנגוס באחוזי ההצבעה של המובילים. סטיין (צילום: GettyImages)

      בינתיים, נשמעות הערכות לכאן ולכאן לגבי הסיכוי שהוועדה המארגנת תתגמש ותאפשר לג'ונסון להשתתף בעימותים, אפילו אם לא יגיע ל-15 אחוזי תמיכה בממוצע. העיתון "שיקגו טריביון" החליט לפרסם בשבוע שעבר מאמר מערכת שמצדד בהשתתפותו בעימות: "ג'ונסון מצוי במלכוד 22", נכתב במאמר, שבו נטען כי הוא לא ישפר את המספרים שלו בסקרים עד שלא יהיה מוכר יותר ציבורית, אך מניעה ממנו להשתתף בעימותים תשאיר אותו בגדר מועמד לא מוכר, כך שלא יהיה לו סיכוי לשפר את המספרים שלו.

      לכאורה, לאור העובדה שאין לו באמת שום סיכוי לנצח בבחירות, השתתפותו של ג'ונסון במרוץ לא אמורה להטריד לא את טראמפ ולא את קלינטון. אבל בפועל, המצב לא כל כך חד משמעי, בייחוד כשברקע מהדהדים תקדימים כמו הבחירות בשנת 2000, שהוכרעו על חודם של 537 קולות בפלורידה. 94 אלף מבין תושבי המדינה הצביעו באותן בחירות למועמד הירוקים, רלף ניידר, שהואשם על ידי תומכי גור ב"גניבת" הקולות המכריעים, בדומה לאופן שבו פרו "שדד" את הנשיאות מבוש שמונה שנים קודם לכן.

      בבחירות הנוכחיות, ג'ונסון - ועמו גם סטיין הירוקה - עלולים להשפיע באופן מהותי על התמונה, אם יקבלו תמיכה גדולה מספיק בכמה מדינות מתנדנדות. לא לחינם כינה אתר "פוליטיקו" בשבוע שעבר את ג'ונסון "כאב הראש של קלינטון", והצביע על כך שבמרבית סקרי החודש האחרון רושמת קלינטון הובלה משמעותית על טראמפ - אולם פער זה מצטמצם כשלנשאלים מוצגים גם שמותיהם של ג'ונסון וסטיין. "מצביעי טראמפ צפויים ברובם להצביע לו בכל מקרה, אבל מצביעי קלינטון עדיין לא ממש שמחים שהם הולכים להצביע לה", ניתח הסוקר פטריק מוריי מאוניברסיטת מונמות'. כשג'ונסון עצמו נשאל על כך באותו ריאיון ל"ניו יורקר", הוא השיב כי שני הדברים שלדעתו הכי מושכים אליו את תומכי סנדרס הם תמיכתו בלגליזציה של מריחואנה והקטנת המעורבות הצבאית של ארצות הברית ברחבי העולם.

      תעודת זהות: ג'יל סטיין (עיבוד תמונה)

      אבל לא רק לדמוקרטים תומכי סנדרס קוסמת המעורבות של ג'ונסון. גם עבור רפובליקנים רבים יש לו כוח משיכה רב, בעיקר בקרב הגוש הליברטריאני במפלגה ואנשי תנועת "לעולם לא טראמפ", שתומכים בעמדות המפלגה אך מתנגדים למועמדותו של איל הנדל"ן הניו יורקי הפרובוקטור. אחד מהם, למשל, הוא חבר בית הנבחרים סקוט ריגל מווירג'יניה, שרק אתמול (רביעי) אמר בראיון ל-CNN: "אצביע לג'ונסון, הוא יכול לנצח. אני לא יכול להצביע לטראמפ, וקלינטון כמובן לא באה בחשבון. ככל שלמדתי יותר עליו ועל מה שהוא מאמין בו, הגעתי למסקנה שהוא ייקח קולות משני הצדדים וזה יפתיע הרבה אנשים". כמו ריגל יש עוד רבים, שממש החלו בשבועות האחרונים לנהל קמפיין למען ג'ונסון בתוככי המפלגה הרפובליקנית.

      "ברני או ג'יל, אבל לעולם לא היל"

      דיוויד אייקונו, תומך ברני סנדרס מניו ג'רזי, הוא אחד מתוך אלפי פעיליו של הסנאטור היהודי מוורמונט, שהפסיד להילרי קלינטון בפריימריז, שהגיעו בחודש שעבר לוועידת המפלגה הדמוקרטית להפגין נגד המועמדות של קלינטון. למועמדת הדמוקרטית הוא בכל מקרה לא מתכוון להצביע. בשיחה שנערכה בכיכר העירייה בפילדלפיה בזמן הוועידה, הוא הסביר כי הוא מתלבט אם להצביע לג'ונסון, או דווקא למועמדת המפלגה הירוקה, ג'יל סטיין.

      "אני לא מתכוון להצביע מתוך פחד", אמר, בניסיון להסביר מדוע הוא לא מתכוון להתפשר על תמיכה בקלינטון, כפי שהפציר סנדרס בתומכיו. כשנשאל על הסיכויים של ג'ונסון וסטיין, הוא השיב כי הוא מבין שלא ינצחו, אבל "זו התחלה בשביל העתיד. התקווה היא שנבסס פה מערכת של שלוש וארבע מפלגות, למערכת הבחירות הבאה". הלך הרוח הזה מייצג חלק לא מבוטל מתומכי סנדרס, שהופיעו לוועידה עם שלטים בסגנון "ברני או ג'יל, אבל לעולם לא היל (הילרי קלינטון, ע"נ)".

      אז אם ג'ונסון הוא כאב הראש של שני המועמדים, סטיין ומפלגתה, המציגות עמדות שמאל מובהקות, היא כאב הראש הבלעדי של קלינטון. גם סטיין, כמו ג'ונסון, מסבירה בראיונות לתקשורת כי היא מאמינה בסיכויה לנצח ובהיותה אלטרנטיבה לשני המועמדים המובילים, וגם היא תרוץ בפעם השנייה מטעם המפלגה שלה - שנחשבת לרביעית בגודלה בארצות הברית מבחינת מספר החברים.

      המצע של סטיין מבוסס על אג'נדה כלכלית חברתית סוציאל-דמוקרטית, בדומה לסנדרס, אך עם דגש רב על אידיאולוגיה ירוקה-סביבתית. בין הנושאים אליהם היא מתייחסת במצעה: יצירת 20 מיליון מקומות עבודה על ידי מעבר למאה אחוז שימוש באנרגיה ירוקה עד שנת 2030, השקעה בתחבורה ציבורית ובתשתיות, קביעת שכר מינימום פדרלי של 15 דולר לשעה, קידום זכויות עובדים ותמיכה בזכותם להתאגד, והבטחת ביטוח בריאות לכול.

      מפגינה נגד הילארי קלינטון במהלך ימי הוועידה הדמוקרטית בפילידלפיה, אוגוסט 2016 (עמרי נחמיאס )
      מפגינה נגד קלינטון (צילום: עמרי נחמיאס)

      ואם האתגר של ג'ונסון הוא להצליח להשתחל לעימותים, המשוכה שניצבת בפני סטיין היא משמעותית הרבה יותר - האם בכלל יופיע שמה בקלפיות בכל המדינות בארצות הברית. לפי נתוני האתר של המועמדת עצמה, כרגע היא מופיעה ברשימת המועמדים של 27 מדינות (כולל את וושינגטון הבירה שאינה נחשבת מדינה). בעשר מדינות נוספות היא הגישה בקשה להירשם כמועמדת, אך טרם זכתה לתשובה, ואילו במדינות הנותרות העניין עדיין נמצא בהליכים. בחלקן נדרשת החתמה של מספר תומכים, המשתנה ממדינה למדינה, כדי לאפשר למפלגה להופיע בטופס, ובאתר של סטיין נקראים התומכים לעזור בגיוס מספר התומכים הדרוש בטרם יחלוף המועד האחרון להירשם - שמשתנה גם הוא ממדינה למדינה.

      הישג השיא של המפלגה הירוקה באותן בחירות ב-2000, אז קיבל ניידר בסך הכול ל-2.8 מיליון קולות. קשה לומר מה הסיכויים של סטיין לשחזר את ההישג הזה, או אפילו את הישגה-עצמה מהבחירות הקודמות, בהן זכתה ב-469 אלף קולות. היא מחזיקה בעמדות פרו פלסטיניות מובהקות, מאשימה את ישראל ב"אפטרהייד ופשעי מלחמה" ובין היתר תומכת בתנועת החרם על ישראל. לאחרונה פרסמה באתר שלה קריאה להפסיק את הסיוע שמעניקה ארצות הברית לישראל. בינתיים, היא נתונה לביקורת בגין מה שמתואר כ"העדר עמוד שדרה". לפי המגזין היהודי-אמריקאי "טאבלט", לפחות בשני מקרים היא מחקה פוסטים שלה כיוון שלא מצאו חן בעיני תומכיה. במקרה הראשון, בהצבעה שנערכה לפני חודש וחצי על יציאת בריטניה מהאיחוד האירופי, פרסמה סטיין פוסט שמהלל את המהלך וקובע כי "ההצבעה היא ניצחון לאלה שחושבים שמאמינים שזכותם לקבוע את גורלם בידם, ולא בידי האליטות באיחוד האירופי". אבל כשתומכיה, שרבים מהם התנגדו למהלך, החלו לתקוף את הדברים, היא מחקה את הפוסט המקורי והעלתה הצהרה שקובעת כי "מדובר בקריאת השכמה לאירופה". מקרה דומה קרה גם לאחר מותו של חתן פרס נובל, אלי ויזל, בחודש שעבר. סטיין העלתה פוסט אבל שמשבח את ויזל על פועלו במהלך השנים, אולם כעבור זמן קצר החל העמוד להתמלא בתגובות אנטי-ישראליות. לפי הכתבה בטאבלט, סטיין פשוט מחקה את הפוסט.

      שימו לב ליוטה

      אז בדומה לפרו ב-1992 וניידר ב-2000, בהחלט נראה שגם בבחירות האלה, למועמדים העצמאיים יש יכולת להשפיע באופן משמעותי על התוצאות. אך האם הם יכולים גם לעשות את הצעד הנוסף, לזכות בפועל בחלק מהאלקטורים ולהפוך למועמדים ריאליים בעצמם?

      קשה לענות בבטחה על השאלה הזו בשלב זה, בטח במערכת בחירות כל כך בלתי צפויה כמו זו, אבל מה שבהחלט ניתן לומר, הוא שיש לכך לא מעט תקדימים היסטוריים, שהאחרון שבהם התרחש רק לפני 48 שנה. באותה שנה, על רקע טלטלת התנועה לזכויות האזרח, פרש ג'ורג' וואלאס, מושל אלבמה לשעבר, מהמפלגה הדמוקרטית, התמודד כעצמאי עם מצע שחרט על דגלו את ההפרדה הגזעית בין שחורים ללבנים, וניצח בחמש ממדינות הדרום שהעניקו לו יחד 46 אלקטורים. הטקטיקה שלו הייתה פשוטה: לנצח במספיק מדינות כדי למנוע משני המועמדים האחרים להשיג את 270 האלקטורים הדרוש להבטחת הנשיאות. במקרה שכזה, בית הנבחרים הוא זה שבוחר את המועמד לנשיאות, ו-וואלאס האמין שיש לו סיכוי. אלא שהעובדה שזכה ב-9.9 מיליון קולות לא הספיקה לו, וריצ'רד ניקסון הרפובליקני הבטיח בסופו של דבר את המועמדות עם 301 צירים.

      הילרי קלינטון בעצרת בחירות באומהה, נברסקה, 1 באוגוסט 2016 (רויטרס)
      יש לה סיבות לדאוג? הילרי קלינטון (צילום: רויטרס)

      האידיאולוגיה של ג'ונסון לשנת 2016 כמובן שונה בתכלית מזו של וואלס הגזען, אבל הטקטיקה נותרה אותה טקטיקה, והיתרון הגדול שלו היא נוכחותו במרכז המפה הפוליטית. "בסיס התמיכה הראשוני שלו קטן, אבל הוא לוקח קולות משני המועמדים", מסביר ג'וש קראושנר, העורך הפוליטי של ה"נשיונל ג'ורנל", בשיחה עם וואלה! NEWS. "ישנם רבע מהרפובליקנים שלא מרגישים בנוח להצביע לטראמפ, והוא יכול להצטייר עבורם כאלטרנטיבה. מנגד, ישנם דמוקרטים שלא מחבבים את קלינטון, וישנם תומכי ברני סנדרס. כך שמדובר בקהל מגוון". מצד שני, לדבריו, "יש רפובליקנים שרואים אותו מחוץ למיינסטרים ולכן לא יוכלו להצביע עבורו".

      "האסטרטגיה שלו קצת מוזרה", מוסיף קראושנר. "הוא לא עושה קמפיין אגרסיבי ברחבי המדינה כמו קלינטון או טראמפ. הוא עושה ראיונות ואירועי 'טאון הול' (כנסים מצולמים בהם אזרחים יכולים להגיע ולשאול שאלות, ע"נ), אבל הוא לא מרגיש שהוא צריך לעשות קמפיין, וזו אסטרטגיה לא שגרתית".

      "מדובר במרוץ קרוב", הוא משיב לשאלה אם אפשר באמת לדבר על סיכוי ממשי של ג'ונסון להפוך לגורם משמעותי בבחירות. "קלינטון וטראמפ מצויים במרחק כמה נקודות זה מזו. לכן הוא יכול לעשות את ההבדל ביניהם לכיוון זה או אחר. אמנם לא סביר שזה אכן מה שיקרה, כפי שזה נראה כעת, אבל מדינה אחת שכן הייתי מסתכל עליה היא יוטה. שם הוא יכול לעשות הבדל. טראמפ לא פופולרי בקרב מורמונים (בני הדת המורמונית מהווים נתח נכבד מאוכלוסיית יוטה, ע"נ) וקלינטון לא בדיוק אהודה שם כי זו מדינה רפובליקנית. הוא היה מושל ניו מקסיקו השכנה, ולכן יש שם אנשים שמכירים אותו. יש לו סיכוי לנצח ביוטה, ואני חושב שהוא מתחיל לעשות שם קמפיין".

      ג'ונסון עצמו מפגין בינתיים ביטחון רב בדרכו. "אם זה יגיע לבית הנבחרים, אני אוכל להיות נשיא", אמר ל'ניו יורקר", "משום שאם ייערך יותר מסיבוב אחד של הצבעה, הדמוקרטים לא יחצו את הקווים ויתמכו בטראמפ, והרפובליקנים לא יחצו את הקווים ויתמכו בקלינטון. הם יחפשו מועמד של פשרה, וזה יהיה אני".

      (עדכון ראשון: 23:20)