(טראמפ בנאום בוויסקונסין בנוגע להפגנות השחורים)
מי שעקב בחודש האחרון אחרי לוחות הזמנים של הילרי קלינטון ודונלד טראמפ, שני המועמדים לנשיאות ארצות הברית, יכול היה לשים לב בקלות שמתוך 50 המדינות המרכיבות את ארצות הברית, השניים סיירו שוב ושוב במספר מצומצם מאוד של מדינות, ומדובר באותן מדינות כמעט אצל שניהם. טראמפ, למשל, ערך מאז תחילת אוגוסט לא פחות מ-20 אירועים שונים, אולם הם התרכזו ב-11 מדינות בלבד. כמה מהן זכו למספר רב של ביקורים, כמו למשל ארבעה ביקורים חוזרים בפלורידה. קלינטון לעומתו, ערכה רק שבעה אירועי קמפיין מאז תחילת החודש, אבל גם הם, כמו גם ביקוריו של סגנה, טים קיין, התמקדו באותם אזורים בדיוק.
זה לא מקרי, כמובן. שיטת הבחירות האמריקנית הייחודית מכתיבה את הנסיבות שבהן מספר מצומצם מאוד של מדינות זוכות למירב תשומת הלב של המתמודדים. הבחירות בארצות הברית לא מוכרעות לפי השאלה מי קיבל מספר גדול יותר של קולות (אם כי כמעט בכל המקרים בעבר, מי שיזכה במרב הקולות הוא זה שניצח), אלא לפי השאלה מי הצליח לזכות ב-270 אלקטורים: כל מדינה מקבלת מספר צירים בהתאם לגודל האוכלוסייה שלה, משלושה צירים למדינות הקטנות ביותר (ולוושינגטון הבירה, שלצורך הבחירות נספרת כמדינה), ועד ל-55 צירים למדינת קליפורניה, המדינה המאוכלסת ביותר, עם יותר מ-39 מיליון תושבים.
בנוסף לכך, כמעט כל המדינות, למעט מיין ונברסקה, שלשתיהן יחד תשעה אלקטורים בלבד, מחלקות את הצירים שלהן בשיטת "המנצח לוקח הכל". כלומר, אין משמעות לשאלה אם מועמד מסויים זכה ל-2% מהקולות או ל-35%, כל עוד מועמד אחר קיבל יותר קולות ממנו, שכן כל האלקטורים מוענקים למנצח. מסיבה זו, המועמדים כמעט ולא מגיעים במהלך הקמפיין למדינות שבהן הקרב למעשה מוכרע מראש - בין אם הם סובלים בהן מנחיתות מובהקת, או נהנים מיתרון מוצק. הקולות של המדינות הללו, כ-40 בהערכה גסה לפי התחזיות המגוונות למדי שמופיעות בכלי התקשורת השונים, כבר נמצאים בכיסם של אחד המועמדים, בין אם בגלל דפוסי הצבעה בני שנים ארוכות ורצופות לאותה המפלגה, ובין אם בשל סקרים מובהקים שנוטים באופן עקבי בבירור לאחד הצדדים בסיבוב הנוכחי.
עוד בנושא בוואלה! NEWS:
לאחר מינויים חדשים וחשיפות על עברו: מנהל קמפיין טראמפ התפטר
טראמפ בהתנצלות נדירה: מתחרט על דברים שאמרתי ופגעו באנשים
המועמד שתומך בבדלנות, שאכטות וחופש הפרט יכריע את הבחירות בארה"ב?
על פי האתר 270towin המפרסם תחזית משוקללת המבוססת על סקרים נבחרים בכל מדינה ומדינה, לו היו הבחירות נערכות השבוע, הסבירות היא גבוהה ביותר שקלינטון הייתה מנצחת. על פי שקלול האתר, הסקרים האחרונים מנבאים לה לפחות 273 אלקטורים - שלושה יותר מהמספר הנחוץ לניצחון - מתוכם 190 אלקטורים ממדינות שבטוחות בכיסה, ו-83 נוספים ממדינות שכרגע נוטות להצביע לה אבל יש עוד סיכוי שישנו את דעתן. מנגד, חוזה האתר 164 אלקטורים לטראמפ, בהם 127 בטוחים ו-37 שנוטים להצביע לו. יחד, זה מכסה 437 מתוך 538 האלקטורים.
כל היתר, 101 אלקטורים, מתפזרים על פני שבע מדינות, שבהן מתנהל קרב צמוד, בגבול הטעות הסטטיסטית. אלו המדינות שבהן ניטש כעת המאבק המרכזי בין שני המועמדים - אוהיו, פנסילבניה ואיווה שבמערב התיכון, קרוליינה הצפונית, ג'ורג'יה ופלורידה הדרומיות, ואריזונה ונבאדה שבחוף המערבי.
התחזית המשוקללת של אתר אחר, RealClearPolitics, הוסיפה לאחרונה חברה שמינית למועדון הזה - מיזורי, מדינה שהצביעה מסורתית לרפובליקנים. אגב, גם לפי התחזית הנוכחית של אתר זה, קלינטון הייתה זוכה כעת בבחירות, עם לפחות 272 אלקטורים - אחד פחות, אך עדיין מספיק.
מלבד המדינות האלה, יש מדינות נוספות שקרובות מספיק ל"אזור הקרב", כדי להצדיק הפניה מסוימת של משאבים מצד המועמדים. טראמפ, למשל, משקיע מאמצים רבים בפנסילבניה ובמישיגן, שכרגע מוגדרות "נוטות לדמוקרטים", אך מבחינתו מדובר במדינות חובה, עם 20 ו-16 אלקטורים בהתאמה. בשתי המדינות האלה יש ציבור מצביעים גדול של פועלים שאיבדו את עבודתם בשנים האחרונות - קהל המטרה המרכזי של טראמפ, שזוכה לציונים טובים יותר מקלינטון בסקרי דעת הקהל בכל הנוגע לטיפול בכלכלה. את התכנית הכלכלית שלו, למשל, השיק בשבוע שעבר בדטרויט שבמישיגן, שסובלת כבר שנים ארוכות מקריסת תעשיית הרכב שהביאה להגירה שלילית מסיבית ולבעיית אבטלה. בנאומו הבטיח כי אם ייבחר, יפעל ליצירת מקומות עבודה.
כרגיל, זו פלורידה
כך יוצא, שאת מרב הזמן ותשומת הלב של המועמדים מקבלות המדינות המתנדנדות, המכונות בארצות הברית לעיתים גם "מדינות סגולות" בגלל השילוב שבין הצבע הכחול המייצג את הדמוקרטים והצבע האדום המייצג את הרפובליקנים. עד כמה המרוץ יכול להיות צמוד במדינות האלה? בואו ניקח לדוגמה את פלורידה, מדינה ענקית, עם 29 אלקטורים, שכבר הכריעה בשנת 2000 את הבחירות על חודם של 537 קולות. בשנת 2012, ניצח שם ברק אובמה את מיט רומני בתשע עשיריות האחוז, ומאז בחירות 1996 לא נרשם שם פער גדול מ-6%. עם 4.6 מיליון דמוקרטים רשומים, 4.4 מיליון רפובליקנים רשומים, ו-3 מיליון שמגדירים עצמם עצמאים, הכל פתוח בפלורידה.
אבל לא כל המדינות המתנדנדות רגילות להיות "במרכז העניינים" מדי מערכת בחירות, כמו פלורידה או אוהיו. לאורך השנים, בין מערכת בחירות אחת לאחרת, הדינמיקה משתנה ומושפעת הן מדמוגרפיה והן מהמועמדים עצמם. כך יוצא, שבמערכת הבחירות הנוכחית, מדינה כמו פנסילבניה שהצביעה לדמוקרטים בכל שנה מאז 1992, נחשבת לתחרותית, על אף ההובלה של קלינטון.
"בכל מערכת בחירות יש אנרגיה בצד אחד שאין בצד השני", מסביר ג'ייקוב קורנבלו, הכתב הפוליטי של ה"ג'ואיש אינסיידר". לדבריו, "בעת הרישום להצבעה אפשר לקבל אינדיקציה על מספר התומכים בכל מפלגה. בפנסילבניה למשל, מיט רומני הוציא שם כסף, אבל לא כי זו היתה מדינה מתנדנדת, אלא כי הוא רצה שאובמה גם יוציא כסף. הפעם, לעומת זאת, הפער הצטמטם. הילרי מובילה רק בגלל צרות שיש לטראמפ, עד אז זה היה צמוד וזה גם יכול לחזור להיות צמוד. יש שם הרבה שכונות שהן יותר רפובליקניות עכשיו מאשר בעבר". קורנבלו מסביר כי המדינות הצמודות ביותר הן פלורידה, אוהיו ופנסילבניה, על אף הפיגור שבו טראמפ נמצא בשלושתן.
"הקואליציה של אובמה": שחורים, נשים והיספנים
ומנגד, יש מדינות שבעבר היו במרכז האקשן, אבל כיום כבר ברור מי שולט בהן. "בווירג'יניה, לדעתי, זה כבר לא צמוד", מוסיף קורנבלו. "קודם כל, בגלל שטים קיין בא מווירג'יניה, וגם בגלל שהדמוגרפיה של וירג'יניה יותר מתאימה להילרי. זו מדינה מאוד מגוונת. טראמפ מוביל בעיקר בקרב מצביעים לבנים".
לדבריו, "בקרוליינה הצפונית, יש גם את 'הקואליציה של אובמה': שחורים, נשים והיספנים, אבל גם בוחרים רפובליקנים מסורתיים: מעמד הביניים, צווארון לבן, וכו'. זו גם מדינה מתנדנדת. האחרות פחות מתנדנדות אבל יכולות לעבור מצד אחד לשני".
"בוויסקונסין, לדוגמה, יש רוב לדמוקרטים, אבל מושל וויסקונסין, סקוט ווקר הרפובליקני, ניצח שם שלוש פעמים, לכן יש לטראמפ גם סיכוי לנצח שם", הוא מוסיף. "במישיגן, על אף כל הסקרים, סנדרס ניצח את קלינטון בפריימריז, כי יש שם ערי ספר שנותרו בשנים האחרונות מאחור עם סגירת המפעלים. במישיגן, תלוי איך ייראו 80 הימים הבאים, אבל השכל הישר אומר שאחרי יום העבודה (חג החל ביום שני הראשון של ספטמבר ויוצא השנה ב-5 בחודש, ע"נ), אנשים יהיו מעורבים יותר במערכת הבחירות וזה יהיה צמוד. אם יש דרך לטראמפ לנצח, היא עוברת במדינות כמו פלורידה, אוהיו, פנסילבניה מישיגן וקרוליינה הצפונית".
גורם נוסף שמשפיע באופן מהותי על דפוסי ההצבעה הוא הגירה. אל פלורידה המדוברת, לדוגמה, מהגרים בימים אלה כמויות גדולות של אנשים מפורטו ריקו, בגלל המשבר הכלכלי הפוקד את האי. בפורטו ריקו עצמה הם אינם זכאים להצביע, אבל מרגע שעברו להתגורר בארצות הברית, יש להם זכות הצבעה. ב-CNN עסקו בנושא זה בהרחבה בשבוע שעבר, ופרסמו כותרת גדולה באתר: "הפורטוריקנים בפלורידה יכולים להיות אלה שיבחרו את הנשיא הבא".
לדברי קורנבלו, פלורידה היא לא היחידה שדפוסי ההצבעה בה משתנים כתוצאה מהגירה. "באריזונה למשל, הפעם זה יותר צמוד, בגלל הגירה", הוא טוען. לדבריו, אם קלינטון רוצה להרחיב את הפער לטובתה, היא תצטרך לנצח שם. "גם בנבאדה צמוד מאוד. זו מדינה שבדרך כלל הולכת יותר לרפובליקנים, אבל המהגרים הופכים את המדינה הזו לצמודה יותר. כל המדינות האלה קרובות לגבול. מדובר בדרך כלל בדור השני, ילדים למהגרים ממקסיקו שנולדו פה ויכולים להצביע, אבל גם מהגרים שהגיעו בשנים האחרונות ויכולים להצביע בגלל החוקים המשתנים ממדינה למדינה".
אפילו בטקסס הגדולה טראמפ אינו מוביל, לדברי קורנבלו, "בפער שהיית מצפה שהוא יוביל". טקסס אמנם כנראה תסיים גם את הבחירות האלה בצד הרפובליקני, אבל בראייה עתידית, אם המגמות האלה יימשכו, והיא אכן תחצה את הקווים באחת ממערכות הבחירות הבאות, יש לכך משמעות אדירה, בשל 38 האלקטורים שהיא מביאה עמה. במפלגה הרפובליקנית כבר נשמעו באחרונה כמה קולות שעסקו בצורך ליצור פיוס עם האוכלוסיה ההיספנית, בימים שיבואו אחרי טראמפ, משום ששם טמון המפתח העיקרי לניצחון עתידי במדינות האלה. ההיספנים אמנם נוטים כיום בבירור לצדה של קלינטון, במידה רבה בשל יחסו של טראמפ כלפיהם, אבל בראייה עתידית, מדובר בציבור דתי ושמרן ברובו, שדווקא חולק לא מעט ערכים עם הרפובליקנים.
קדחת הסקרים: "אוהבים את מרוץ הסוסים"
בהתאם לכמות תשומת הלב, גם מרב משאבי הקמפיין ומודעות הטלוויזיה מושקעות באותן המדינות, בעוד יתר המדינות, כ-80% מהן, זוכות בקושי לביקורי המועמדים, שכבר חרשו את ארצות הברית לאורכה ולרוחבה בעונת הפריימריז. המודעות בטלוויזיה הן אינדיקציה טובה (אם כי לא מדעית כמובן) לשאלה עד כמה המרוץ צמוד בכל אחת מהמדינות.
השבוע, למשל, קנה הקמפיין של טראמפ לראשונה זמן שידור בטלוויזיה. הסכום, שלושה וחצי מיליון דולר, יתחלק לארבע מדינות החופפות את המדינות שבהן הוא גם מסייר: פלורידה, קרוליינה הצפונית, אוהיו ופנסילבניה. שלא במקרה, בדיוק באותן ארבע מדינות, משקיעה גם קלינטון את מודעות הטלוויזיה שלה - בנוסף לאיווה, נבאדה וניו המפשייר.
גם את הראיונות לתקשורת מחלקים המועמדים בנדיבות לתחנות מקומיות באותן מדינות מתנדנדות, בזמן שתחנות גדולות יותר לעיתים נאלצות לעמוד בתור. כשאחד העיתונאים שאל את דובר הקמפיין של קלינטון במהלך הוועידה הדמוקרטית מדוע היא לא כינסה מסיבת עיתונאים זה שמונה חודשים, תירץ הדובר: "אנחנו משקיעים את הזמן שלנו בראיונות ב-11 מדינות מתנדנדות". טראמפ, מנגד, העניק את אחד הראיונות המשמעותיים ביותר שלו השבוע, שצוטט בהרחבה בכל כלי התקשורת בארצות הברית, לתחנת טלוויזיה מקומית בוויסקונסין.
אבל אם המדינות המתנדנדות הן אלה שיכריעו בסופו של דבר מי יהיה נשיא, מדוע ארצות הברית נתונה בקדחת בלתי פוסקת של סקרי דעת קהל ארציים, שלא משקפים בצורה מדויקת את הלך הרוח בכל מדינה ומדינה בנפרד? "אמריקנים אוהבים סקרים ועיתונאים אוהבים סקרים כי זה נותן להם משהו מוצק להתבסס עליו", אומר קייל קונדיק, סוקר בכיר מאוניברסיטת ווירג'יניה שמפעילה תחזית סקרים משלה בשם "כדור הבדולח", בשיחה עם וואלה!NEWS.
לדבריו, "הניצחון בבחירות בארצות הברית הוא על ידי כל מדינה ומדינה, אבל בדרך כלל, המנצח של ההצבעה הפופולרית הוא גם זה שמנצח בסופו של דבר בבחירות הכלליות. זה לא קרה ב-2000 עם אל גור, שזכה בהצבעה הפופולרית והפסיד לבוש, אבל ברוב המקרים זה לא המקרה, ולכן אנשים מתעסקים גם בסקרים הארציים. אמריקנים מאוד אוהדים את 'מרוץ הסוסים' - מי מנצח? מי מפסיד? זה משהו שאנשים אוהבים לדבר עליו".