כשקלינטון שיבחה את בוש: המפץ הגדול של הפוליטיקה האמריקנית

הילרי קלינטון נשאה ביום חמישי בלילה נאום יוצא דופן במסגרת המרוץ לנשיאות ארצות הברית. הכותרות שיצאו מהנאום התמקדו בהאשמות החמורות שהטיחה ביריבה הרפובליקני, דונלד טראמפ, כשגוללה את ההיסטוריה הארוכה של אמירותיו הגזעניות וקשריו לגורמי שוליים בימין הקיצוני האמריקני, כולל ניאו-נאצים ואנטישמים ידועים. אך כל אלו בעצם עובדות ידועות לגבי טראמפ, שכבר הושמעו לא מעט על ידי פוליטיקאים, בעיקר דווקא ממפלגתו של טראמפ, במהלך הפריימריז בשנה החולפת, ואף בשפה חריפה מזו של קלינטון. החידוש העיקרי שהשתקף בנאום של קלינטון היה ההפרדה המוחלטת שעשתה המועמדת הדמוקרטית בין טראמפ עצמו לבין המפלגה שלו.

בדרך כלל, מועמדים לנשיאות מנסים לקשור זה את זה לתחלואי מפלגותיהם. כך למשל, כשברק אובמה התמודד ב-2008, הקמפיין שלו התמקד בקשירת יריבו, ג'ון מקיין, לנשיא הרפובליקני היוצא, ג'ורג' וו. בוש, שהפופולריות שלו הייתה בשפל חסר תקדים. המסר של אובמה היה: בחירה בג'ון מקיין היא בחירה בארבע שנים נוספות של בוש. הדברים הגיעו לידי כך שבאחד העימותים הטלוויזיוניים, עקץ מקיין את אובמה: "אם אתה כל כך רוצה לרוץ לנשיאות נגד בוש, היית צריך לעשות את זה לפני ארבע שנים". הקהל צחק מהבדיחה, אבל אובמה היה זה שצחק אחרון ביום הבחירות.

אובמה הצליח לזכות באותו אופן גם בבחירות האחרונות ב-2012, אז הזהיר שיריבו מיט רומני יחזיר את ארצות הברית למדיניות הכלכלית של בוש, שהובילה למשבר הגדול של 2008. גם רומני, מן העבר השני, האשים את אובמה בשיקום איטי מדי של הכלכלה, וקשר זאת למדיניות הכלכלית הדמוקרטית המסורתית של הוצאות ממשלתיות גבוהות והטלת מיסים על תאגידים, חברות ובעלי שכר גבוה. שני המועמדים למעשה אמרו: יריבי מייצג את כל מה שלא בסדר במפלגה שלו, ולכן עדיף לכם להצביע עבורי.

על רקע זה מתחדד הקו ההפוך לגמרי שבו נקטה קלינטון בנאום שלה ביום חמישי, בפני תומכיה במדינת נבאדה. במקום לנסות לקשור את המפלגה הרפובליקנית כולה לגזענות ולקיצוניות של טראמפ, היא ערכה הפרדה כירורגית בין השניים. לאורך כל נאומה, קלינטון שיבחה אישים רפובליקנים בולטים, כדי להבדילם מיריבה הנוכחי. היא הזכירה, למשל, כיצד המועמד הרפובליקני לנשיאות ב-1996, בוב דול, קרא מעל במה הוועידה הרפובליקנית לכל מי שמחזיק בדעות גזעניות, לעזוב מיד את המפלגה. זאת, לעומת הוועידה שערך טראמפ בחודש שעבר, שבה כיכבו פעילים בארגונים גזעניים נגד האוכלוסייה ההיספנית.

קלינטון המשיכה ושיבחה גם את ג'ון מקיין, שידוע כחברה הקרוב למרות הפער האידיאולוגי, על כך שבשנת 2008, תוך כדי מסע הבחירות שלו מול אובמה, הוא התעמת עם תומכיו שלו-עצמו, ואמר להם כי בניגוד לשמועות שהם קוראים באינטרנט, אובמה איננו מוסלמי אלא "אזרח אמריקני הגון שיש לי חוסר הסכמה איתו". הפער בין האמירה הזו של מקיין לבין אמירותיו של טראמפ, שהחל את מסעו לנשיאות באמצעות קמפיין בטענה שאובמה הוא מוסלמי שנולד בקניה, היה ברור וחד.

אפילו ג'ורג' בוש הבן, שב-2008 היה מוקד ללעג וזלזול של הדמוקרטים, זכה למחמאות. קלינטון הזכירה כיצד בשנת 2001, כמה ימים לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר, הגיע בוש למסגד המרכזי בוושינגטון והכריז כי מוסלמים אזרחי ארה"ב הם חלק מהמדינה, ואינם אחראים למעשי השנאה של בן-לאדן וארגון אל-קאעדה. בוש היה הנשיא האמריקני הלוחמני ביותר בעשורים האחרונים, שיזם שתי מלחמות במזרח התיכון, אבל בניגוד לטראמפ, הוא ידע שכדי לנהל את המלחמות הללו, ארה"ב זקוקה לשיתוף פעולה עם מדינות מוסלמיות מתונות – לא לאמירות גזעניות נגד כלל המוסלמים.

ואם לא די בכך, קלינטון הרחיקה בנאומה עד הסנאטור הרפובליקני טד קרוז, שידוע בעמדותיו הדתיות הנוקשות ובשנאתו העזה לנשיא אובמה. קרוז היה המועמד שהגיע הכי רחוק בהתמודדות הפנים-מפלגתית נגד טראמפ, ובניסיון לערער על הלגיטימיות שלו, טראמפ טען כי אביו של קרוז היה שותף לרצח הנשיא ג'ון קנדי בשנת 1963. זו הייתה אמירה שקרית ומופרכת, אבל טראמפ לא היסס להגיד אותה מול מיליוני אנשים, פעם אחר פעם, ולא הניח מכך אפילו אחרי שכבר ניצח בפריימריז. ביום חמישי שייכה קלינטון את הטענו האלה לשנאת הזרים של טראמפ, בגלל שאביו של קרוז הוא מהגר שהגיע לארה"ב מקובה.

כל הפרטים הללו הוזכרו בנאומה של קלינטון, בניסיון ברור לשדר למצביעים רפובליקנים מתונים שהם צריכים לבחור - האם טראמפ מייצג אותם או לא. זו אסטרטגיה שונה לחלוטין מזו שניהל אובמה בשני ניצחונותיו ב-2008 ו-2012. הוא לא ניסה כמעט בכלל לפנות לרפובליקנים מתונים, והתמקד בהוצאת קהל המצביעים שמזדהה איתו ועם מפלגתו אל הקלפיות. הקמפיין של אובמה כיוון כל העת לקואליציה מגוונת של מיעוטים (שחורים, היספנים, אסייתים וכמובן יהודים, שהצביעו לאובמה בשיעורים של בין 70 ל-80 אחוז), צעירים מתחת לגיל 35, נשים בעלות השכלה אקדמית ובמדינות מסוימות גם חברים באיגודי עובדים גדולים. האסטרטגיה הזו לקחה אותו לניצחון, בין השאר בשל הצלחתה לסמן את הרפובליקנים כולם, לאו דווקא רומני ומקיין באופן אישי, כמי שפועלים נגד האינטרסים של האוכלוסיות הללו.

קלינטון אמנם פועלת לשמר את הקואליציה של אובמה, אבל היא סובלת מקשיים ניכרים בקרב שתי אוכלוסיות מרכזיות: הצעירים ואיגודי העובדים. הקבוצה הראשונה מסתייגת ממנה בגלל שמבחינות רבות, קלינטון היא ההיפך הגמור מאובמה. הוא היה פוליטיקאי צעיר (יחסית), מלהיב וסוחף, שהגיע לוושינגטון מבחוץ, וגם היום, אחרי שמונה שנים בשלטון, לא נתפס כחלק מהממסד המושחת והרקוב. היא, לעומת זאת, נמצאת בשלטון בצורה כזו או אחרת משנת 1992, ושמה מזוהה עם יותר מדי סקנדלים ופרשיות שונות - רק השבוע היא הואשמה כי השתמשה בתפקידה במחלקת המדינה כדי לקדם את קרן הפילנתרופיה המשפחתית שלה ושל בעלה, הנשיא לשעבר ביל קלינטון. כל הסקרים מראים שצעירים אמנם מעדיפים אותה על פני טראמפ בשיעור ניכר, אבל רבים שוקלים לא להצביע השנה בכלל, או להצביע למפלגה קטנה כלשהי ולא למפלגה הדמוקרטית.

הקבוצה השנייה, של חברי האיגודים, נמצאת במגמת התרחקות כללית מהמפלגה הדמוקרטית כבר כמה עשורים, מגמה שאובמה הצליח לעצור מעט ב-2012 כשצייר את רומני כקפיטליסט מתנשא שאדיש לצרכים של מעמד הפועלים. הפעם, מי שסובלת מתדמית כזו היא דווקא קלינטון, ואילו טראמפ הצליח לשווק את עצמו כטיפוס עממי שיילחם למען המעמדות הנמוכים, למרות שבפועל הוא מיליארדר שעשה את הונו תוך ניצול בעלי עסקים קטנים.

כדי לפצות על הקשיים שלה בקרב שתי האוכלוסיות הללו, קלינטון מנסה לגנוב לטראמפ מצביעים רפובליקנים מתונים, כאלה שתמכו בפריימריז האחרונים במועמדים כמו ג'ון קייסיק, ג'ב בוש ומרקו רוביו. הנאום ברינו היה רק חלק ממהלך נרחב יותר של קלינטון, המתבטא בכך שיותר ויותר בכירים רפובליקנים לשעבר שמביעים תמיכה במועמדת הדמוקרטית, בקנה מידה חסר תקדים בפוליטיקה הנשיאותית האמריקנית.

אובמה, למשל, קיבל בבחירות האחרונות את תמיכתו של רפובליקני בכיר לשעבר אחד בלבד – הגנרל קולין פאוול, שהיה הרמטכ"ל ולאחר מכן שר החוץ השחור הראשון של ארצות הברית. קלינטון, בינתיים, זכתה כבר לתמיכתם של עשרות רבות של רפובלקינים ידועים ששירתו תחת הנשיאים בוש ורייגן. גם חברי קונגרס וסנאטורים רפובליקנים לשעבר הודיעו כי יצביעו לה, וישנו לפחות חבר קונגרס רפובליקני אחד מכהן, ריצ'רד האנה מניו יורק, שהודיע כי בכוונתו לחצות את הקווים השנה. בשבועות הקרובים צפויים ככל הנראה נוספים להצטרף אליו.

אל הפוליטיקאים האלה צריך להוסיף מרכיב נוסף ומשמעותי, זה שמשמן את גלגלי הפוליטיקה האמריקנית: הכסף. במהלך השבוע החולף פורסמו נתוני תרומות שאספו עד כה שני המועמדים, ולא במפתיע, התברר שקלינטון מובילה על טראמפ בפער גדול. כלי התקשורת בארה"ב נברו במספרים ומצאו, כי הסיבה העיקרית לכך היא כנראה העובדה שלמעלה ממחצית התומכים העשירים של מיט רומני ב-2012 נעדרים מרשימת התורמים של טראמפ. השם הבולט ביותר בחסרונו הוא כמובן זה של שלדון אדלסון, מגדולי התורמים למפלגה הרפובליקנית בשנים האחרונות, שבינתיים לא השקיע עדיין אפילו דולר בודד בקמפיין של טראמפ.

לכאורה מצב העניינים הזה מצייר תמונה של סחף לכיוון הדמוקרטי. אלא שזהו רושם מטעה. הבעיה של קלינטון היא שככל שהקמפיין שלה מגדיל את מאמציו להביא מצביעים מהאגף הרפובליקני המתון, גוברת החשדנות כלפיה בקרב האגף השמאלני והצעיר של המפלגה הדמוקרטית. קלינטון אמנם גברה בפריימריז על ברני סנדרס בפער של שלושה מיליון קולות, אבל בקרב מצביעים מתחת לגיל 30, סנדרס ריסק אותה עם כ-70% תמיכה. קלינטון נתפסת על ידי רבים מהצעירים הללו כ"רפובליקנית בארון" שמייצגת בפועל את תפיסת העולם של המפלגה היריבה בנושאים הכלכליים והביטחוניים. בכל פעם שעוד בכיר לשעבר בממשל בוש הניצי מביע בה תמיכה, קלינטון מיד סופגת גינויים בצד השני של המפה הפוליטית.

במערכת בחירות לא צמודה, לתופעה הזו לא צפויה להיות משמעות. אבל אם הסקרים טועים – דבר שאי אפשר לפסול – והבחירות צמודות יותר מכפי שנראה כרגע, הרי שקלינטון תזדקק לכל קול אפשרי. הדמוקרטים עדיין זוכרים היטב את הטראומה של שנת 2000, כאשר המועמד הדמוקרטי אל גור הפסיד לג'ורג' בוש בפער של 597 קולות בלבד במדינת פלורידה, שהכריעה את הבחירות. באותן בחירות, הלכו 97 אלף קולות נספרו בפלורידה לזכותו של המועמד השלישי שהתמודד אז, רלף ניידר, איש מפלגת הירוקים שמזוהה עם השמאל הקיצוני. אותם קולות הגיעו כולם ממצביעים פוטנציאליים של אל גור, שהחליטו כי "אין הבדל בין גור ובוש" ושניהם בעצם רפובליקנים. אם אפילו אחוז בודד מתוכם, 970 איש, היו מצביעים לגור במקום לירוקים, בוש מעולם לא היה נבחר לנשיא. זה התסריט שמדיר שינה מאנשי הקמפיין של קלינטון, למרות הסקרים שמראים על פער יציב לטובתה.

גם השנה הציבו הירוקים מועמדת מטעמם, ג'יל סטיין, ולצדה מתמודד גם גארי ג'ונסון הליברטריאני, שגם הוא מצליח לזכות בתמיכת לא מעט צעירים המזוהים עם השמאל, בין היתר השל תמיכתו המוצהרת בלגליזציה של קנאביס. השניים האלה נוגסים יחד ב-10-15% מהקולות, בסקרים שבהם מציבים אותם לצד קלינטון וטראמפ. בתסריט של בחירות צמודות, המצביעים שלהם עשויים להגיש לטראמפ את הנשיאות על מגש של כסף, דיוק כפי שעשו ב-2000 לבוש.

לפני כשבועיים פורסם מאמר באתר החדשות "דיילי ביסט", תחת הכותרת הפרובוקטיבית "היזהרו מהאידיוטים בשמאל שמעריצים את טראמפ ושונאים את קלינטון". העיתונאי שכתב את המאמר, ג'יימס קירשיק, הוא איש ימין בדעותיו, רפובליקני מסורתי וגם אוהד גדול של ממשלת ישראל, שבבחירות הקרובות מתכוון להצביע לקלינטון. במאמר על "השמאלנים של טראמפ", הוא הזהיר מפני התופעה ההולכת ומתרחבת של אנשי שמאל קיצוני ששנאתם לקלינטון כה גדולה, עד שהם מעדיפים שטראמפ יהיה נשיא. חלקם הגיעו למסקנה הזו בגלל אמונה מופרכת ש"זה יגרום למהפכה באמריקה", ואחרים בגלל שהם מאמינים שטראמפ "לא באמת מתכוון למה שהוא אומר", ושבפועל הוא יהיה נשיא פחות ניצי ופחות קפיטליסט מקלינטון.

קירשיק הזכיר במאמרו שורה ארוכה של פעילים ועיתונאים המזוהים עם השמאל הרדיקלי בארה"ב, שמקדמים את התפיסה לפיה טראמפ וקלינטון הם בעצם אותו דבר, או שקלינטון בעצם גרועה יותר מטראמפ. הדוגמא הבולטת ביותר היא של אנשי ארגון "ויקיליקס", שהפך בבחירות האלה לזרוע ביצועית של הקמפיין של טראמפ. לפני מספר ימים אף התארח מנהיג הארגון, ג'וליאן אסאנג' - בימים כתיקונם אביר השמאל האנרכיסטי - לריאיון בלעדי באולפן רשת "פוקס ניוז" השמרנית, והבטיח כי עוד לפני הבחירות יפרסם ארגונו "מסמכים משמעותיים בהיקף נרחב" בנוגע פרשת המיילים של קלינטון.

לכאורה, המאמר של קירשיק היה טוב לקלינטון: עיתונאי רפובליקני מביע בה תמיכה, ומצביע על מבקריה משורות השמאל כמי שבפועל מסייעים להעלות לשלטון אדם גזען וקיצוני. אבל האתגר של קלינטון הוא להביא לשורותיה עוד מצביעים מסוגו של מחבר המאמר, בלי לאפשר לאנשים שמותקפים באותו מאמר, ששונאים אותה שנאת מוות, לצבוע אותה כרפובליקנית וימנית. זה לא דבר פשוט בכלל.

מי שצפויים לסייע לקלינטון במשימה המורכבת שלה הם הנשיא אובמה, שעדיין נהנה מפופולאריות גבוהה בשורות השמאל, וגם ברני סנדרס, שכבר הודיע כי בכוונתו לצאת למסע הופעות למען קלינטון ברחבי ארה"ב החל מהחודש הבא. סנדרס צפוי להתמקד במצביעים צעירים, ולהזהיר אותם שהצבעה למפלגה שלישית כגון הירוקים, היא בפועל הצבעה לטראמפ. עוד מוקדם לומר איזו השפעה תהיה לו.

טראמפ, בינתיים, הופיע השבוע בעצרת בחירות במיסיסיפי יחד עם מנהיג הימין הקיצוני בבריטניה, נייג'ל פראג', שהיה ממובילי הקמפיין למען יציאת בריטניה מהאיחוד האירופי. המסר של פראג' למצביעי טראמפ היה: גם אנחנו בקמפיין ה"ברקזיט" פיגרנו בסקרים, והתחזיות האחרונות של המומחים והפרשנים היו שנפסיד, אבל בסופו של דבר ניצחנו בארבעה אחוזים במשאל העם. טראמפ שואב עידוד מהדוגמה הזו, והחל לאחרונה אף לכנות את עצמו "מיסטר ברקזיט". בחינה מקרוב של "המפץ הפוליטי" בבריטניה, שבמסגרתו הובילה קואליציה משותפת לימין הקיצוני והשמאל הקיצוני לפרישת בריטניה מהאיחוד האירופי, בניגוד לעמדת מנהיגי שתי המפלגות הגדולות, מעלה תמונה דומה להפליא לזו שמתגבשת כעת מעברו השני של האוקיינוס האטלנטי, כאשר טראמפ סוחף את הימין הקיצוני וזוכה לאהדה מסוימת גם בשוליים של השמאל, בעוד קלינטון ממצבת את עצמה כ"מועמדת השפיות".

ההקבלה בין טרמאפ לברקזיט עשויה להתברר כנכונה מאוד, אם קלינטון תצליח להעביר לצד שלה מצביעי ימין מתונים, אבל תיכשל בהוצאת הצעירים מהשמאל להצביע למענה. במקרה הבריטי, הצעירים אמנם התנגדו לפרישה מהאיחוד הבריטי, אבל שיעור ההצבעה שלהם היה נמוך מזה של המצביעים המבוגרים יותר, שתמכו בפרישה מהאיחוד ו"נהרו לקלפיות". בלי השתתפות גבוהה של צעירים במשאל העם, הקואליציה שבנו תומכי ההישארות באיחוד האירופי, שהתבססה על מצביעים מתונים מהימין והשמאל, לא הספיקה לניצחון. קלינטון, למרות ההובלה בסקרים ומצעד הרפובליקנים שמתייצבים לתמוך בה, עדיין עומדת בפני סכנה דומה.