ב-20 בינואר 2017, בשעות הצהריים, יצעדו הנשיא או הנשיאה ה-45 של ארצות הברית לעבר מדרגות בית הנבחרים בוושינגטון הבירה. שם, לעיני קהל גדול של צופים במקום ומאות מיליונים בכל רחבי העולם, יישבע הנשיא הנבחר אמונים בטקס שיערוך נשיא בית המשפט העליון, ומרגע זה יוכרז כמפקד העליון של צבא ארצות הברית, ונשיא המעצמה החזקה בעולם.
אבל הדרך לשם תהיה ארוכה ומורכבת מאוד, גם מבחינת הקמפיין, אבל לא פחות מכך, מבחינת שיטת הבחירות, השונה מאוד מהשיטה שאנחנו מכירים בישראל.
הנה כל מה שרציתם לדעת על ההליך הסבוך ולא העזתם לשאול.
מה שיטת הממשל בארצות הברית, ובמה היא נבדלת מהשיטה בישראל?
השיטה הנהוגה בישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית, שבה האזרחים מצביעים למפלגות, ונציגי אותן מפלגות בפרלמנט - כלומר, הכנסת - מגבשים קואליציה ומקימים ממשלה בראשות ראש המפלגה שקיבל את המלצתם של לפחות 61 מחברי הכנסת.
ארצות הברית נבדלת מהשיטה הזו בשני דברים עיקריים. ראשית, ארצות הברית היא רפובליקה נשיאותית, שבה הנשיא הוא גם ראש המדינה שעומד בראש הממשלה, וגם מוגדר המפקד העליון של הצבא (בעוד בישראל הנשיא הוא דמות טקסית בעיקר). מי שנבחר הוא הנשיא עצמו ולא המפלגה שלו, והוא עומד בראש המדינה למשך כהונה בת ארבע שנים, גם אם למפלגתו אין רוב בפרלמנט, הנקרא "קונגרס", ומורכב משני בתים - הסנאט ובית הנבחרים, שחבריהם נבחרים בנפרד.
ההבדל המרכזי השני הוא שארצות הברית בעצם אינה מדינה אחת, אלא פדרציה של 50 מדינות, שכל אחת מהן מנהלת שלטון עצמאי בעל סמכויות נרחבות. תושבי כל מדינה בוחרים לעצמם מושל, וגם את הנציגים שייצגו אותם בקונגרס בוושינגטון: בסנאט יש שני נציגים לכל מדינה ומאה בסך הכול, ואילו בבית הנבחרים ישנם 435 חברים, כשהייצוג הוא יחסי לגודל האוכלוסייה - מנציג אחד למדינות הקטנות ביותר, ועד 53 לקליפורניה, המאוכלסת ביותר.
ומהי שיטת הבחירות?
בהתאם לשיטת הממשל הפדרלית והחלוקה למדינות, גם שיטת הבחירות בארצות הברית שונה מהשיטה הכללית-יחסית שמקובלת בישראל, שבה כל מפלגה מקבלת ייצוג יחסי לקולות שקיבלה בכל הקלפיות בארץ.
בארצות הברית מקובלת שיטה אזורית ייחודית, שמותירה כוח רב בידי 50 המדינות החברות. על פי שיטה זו, שנהגתה כפשרה בין רצונם של האבות המייסדים לכך שהקונגרס ייבחר את הנשיא, לרצון העם שהעדיף בחירה ישירה. וכך, במקום להכריז על כל ארצות הברית כאזור בחירה אחד, לספור את כל הקולות ולהכריז על מי שקיבל את מירב פתקי ההצבעה כמנצח, המציאו את הפתרון הנקרא "חבר האלקטורים".
כיצד עובדת שיטת האלקטורים?
לצורך הבחירות, חולקה ארה"ב ל-51 אזורים, החופפים ל-50 המדינות החברות בתוספת וושינגטון הבירה כאזור בחירה נוסף. לכל אזור בחירה כזה נקבע מספר קבוע של אלקטורים - אלו הם נציגים שמונו מטעם המדינה כדי לייצג בוושינגטון את הצבעת תושביה.
מספר האלקטורים של כל מדינה הוא כמובן יחסי למספר תושביה, שהרי המדינה המאוכלסת ביותר, קליפורניה, מונה 39 מיליון איש, פי 66 מאוכלוסיית ויומינג, המדינה הכי פחות מאוכלסת, המונה 586 אלף תושבים בלבד. כדי לשמור על היחס הזה, מספר האלקטורים שניתן לכל מדינה מורכב ממספר הנציגים שיש לה בבית הנבחרים, היחסי לגודל האוכלוסייה, בתוספת שני הנציגים שמייצגים אותה בסנאט ללא קשר לגודל האוכלוסייה שלה. כך למשל, קליפורניה, שמיוצגת על ידי 53 חברים בבית הנבחרים ועוד שני סנאטורים, זוכה ל-55 אלקטורים, ואילו ויומינג, שמיוצגת על ידי חבר אחד בלבד בבית הנבחרים, ועוד שני סנאטורים, זוכה לשלושה נציגים בחבר האלקטורים.
ומה לגבי וושינגטון די-סי?
וושינגטון הבירה, שאינה מיוצגת בבית הנבחרים או בסנאט כיוון שאינה מדינה, זוכה גם היא לשלושה אלקטורים - וזאת בהתאם לתיקון ה-23 לחוקה האמריקנית שאומץ בשנת 1960. לפני שנה זו, לא יכלו תושבי הבירה להצביע בבחירות לנשיאות.
ומה לגבי תושבי פוארטו ריקו, גואם, ברמודה, איי הבתולה ושאר טריטוריות האמריקניות שאינן נחשבות למדינות - האם הם יכולים להצביע?
לא. תושבי פוארטו ריקו, למשל, לא יכולים להצביע למרות שהם מחזיקים באזרחות אמריקנית. עם זאת, במידה והם עוברים להתגורר דרך קבע בתחומי אחת מ-50 המדינות, הם דווקא כן יכולים להצביע.
כמה אלקטורים יש?
מספר האלקטורים הכללי עומד על 538 - אולם החלוקה הפנימית שלהם בין המדינות היא דינמית, ומתעדכנת מדי כמה שנים בהתאם לשינויים הדמוגרפיים. אם נסתכל למשל על חבר האלקטורים בשנת 1992, נוכל לראות, לדוגמה, שניו יורק איבדה מאז ארבעה אלקטורים, אוהיו איבדה שלושה וכך גם פנסילבניה, בעוד שמדינת פלורידה "התחזקה" בארבעה אלקטורים, טקסס "גידלה" עוד שישה, וגם קליפורניה זכתה בנציג נוסף בחבר האלקטורים.
כיצד נספרים ומסוכמים הקולות?
שיטת הבחירות מעניקה למדינות עצמן את החופש לבחור כיצד ינהגו עם תוצאות ההצבעה בשטחן. בפועל, 49 מהאזורים (48 מדינות ו-וושינגטון הבירה) בחרו באותה שיטה, המעניקה את מירב הכוח למדינה: שיטת "המנצח לוקח הכול", הקובעת כי מי שזכה במירב הקולות באותה מדינה, יזכה בתמיכת כל אלקטורים של אותה מדינה (אפילו אם בפועל קיבל רק את תמיכתם של קצת יותר ממחצית התושבים).
שתי מדינות קטנות בלבד - מיין, שלה ארבעה אלקטורים, ונברסקה עם חמישה - בחרו בשיטה אחרת, מעט מורכבת יותר: "המנצח לוקח את הרוב". במדינות אלה, גם המועמד שהפסיד יוכל לקבל חלק מהקולות, לפי המפתח הבא: שני אלקטורים הולכים למועמד שזכה במירב הקולות בכל המדינה, ויתר האלקטורים מחולקים לפי המנצח בכל מחוז בחירה (שניים במיין ושלושה בנברסקה).
אז כיצד מחליטים בסוף מי יהיה נשיא?
בסוף יום הבחירות, כל אחת מהמדינות "משגרת" לוושינגטון את האלקטורים שלה, עם תוצאות הבחירה. היות שמספר האלקטורים הכולל הוא 538, כדי לנצח צריך לפחות אחד יותר ממחצית מהם, כלומר, 270 אלקטורים הוא הרף הנכסף לזכייה בנשיאות.
ומה קורה אם מועמד מנצח בספירת הקולות אבל מפסיד במספר האלקטורים?
זו אכן אחת מנקודות הביקורת המרכזיות על השיטה. הצורך להבטיח את מספר האלקטורים הגבוה ביותר, שלא בהכרח את המספר הגבוה ביותר של קולות ברחבי המדינה, עורר לא פעם טענות כי אינו מייצג באמת את רצון העם. הפעם הזכורה האחרונה שבה הנושא עלה על הפרק, הייתה בבחירות של שנת 2000, אז ניצח ג'ורג' בוש הבן את אל גור בספירת האלקטורים, אף שגור קיבל בסך הכול יותר קולות ממנו בכלל ארצות הברית, בפער של חצי אחוז.
יש עוד בעיות בולטות בשיטה?
ביקורת נוספת כלפי השיטה הייחודית מתמקדת בכך שהיא מעודדת את המועמדים לנשיאות להשקיע את מירב זמנם ותשומת הלב שלהם במערכת הבחירות במדינות שבהן התוצאות צמודות - בדרך כלל מדינות ספורות בלבד, שבהן למעשה מוכרעות הבחירות - בעוד הקשב שלהם מצומצם למדי לכל יתר המדינות, שבהן יש לאחד המועמדים יתרון מובהק.
ומה קורה אם יש תיקו 269-269, או שהאלקטורים מתחלקים בין 3 מועמדים ואף אחד לא מגיע ל-270?
בהתאם לתיקון ה-12 לחוקת ארצות הברית, במקרה שכזה, ההכרעה עוברת לבית הנבחרים, שיכול להכריע מי יהיה הנשיא. נציגי כל מדינה מחויבים להצביע בבלוק, כגוש אחד, והבחירה מוגבלת אך ורק לשלושת המועמדים שקיבלו את מספר הקולות הגדול ביותר. במידת הצורך, על בית הנבחרים לקיים כמה סבבי הצבעה, עד שנבחר נשיא.
האם קרה דבר כזה בעבר?
כן. הדבר קרה פעמיים בעבר, ב-1801 וב-1825.
ומה קורה אם גם בית הנבחרים לא מצליח לבחור נשיא?
במקביל להצבעה בבית הנבחרים, מצביעים גם חברי הסנאט, אך במקום לבחור בין המועמדים לנשיאות, הם בוחרים אחד מבין המועמדים לסגן הנשיא, כשלבחירה עומדים רק הסגנים של שני המועמדים שקיבלו את מירב הקולות.
אם הכול הולך כשורה בבית הנבחרים, להצבעה בסנאט אין משמעות. אולם במקרה שבית הנבחרים לא מצליח להגיע להכרעה על זהות הנשיא עד למועד ההשבעה, ב-20 בינואר, יושבע לנשיאות המועמד לסגן הנשיא שנבחר על ידי הסנאט.
ודבר כזה קרה כבר?
כן, פעם אחת. הסנאט בחר את סגן הנשיא הנבחר לנשיאות ב-1836.
ומה אם גם הסנאט לא מצליח להגיע להכרעה על הסגן הנבחר עד התאריך האחרון להשבעה?
במקרה כזה, יכהן יו"ר בית הנבחרים כנשיא בפועל, עד שמצליחים להגיע להכרעה.
האם זה קרה אי פעם?
לא. מצב כזה מעולם לא התרחש.
האלקטורים הם בסופו של דבר בני אדם. מה יקרה אם הם יגיעו ביום הצבעת האלקטורים ויחליטו להצביע לפי רחשי לבם, ללא קשר לשאלה מי ניצח במדינה שלהם?
מקרים כאלה נדירים ביותר, אבל אירעו בעבר. למשל, בשנת 2000, האלקטורית ברברה לט-סימונס מוושינגטון הבירה החליטה שלא להצביע, למרות שהייתה מחוייבת להצביע לאל גור. זאת, כמחאה על היעדר זכות ההצבעה של תושבי וושינגטון הבירה בבית הנבחרים.
עם זאת, מעולם לא קרה שהצבעה של "אלקטור סורר" גרמה לשינוי התוצאה הסופית של המרוץ לנשיאות. יתר על כן, 24 מהמדינות כבר חוקקו חוק שמונע מהאלקטור את האפשרות להצביע בניגוד לעמדת התושבים במדינה, שלו ומחייבות אותו לשקף את רצון הבוחר. מעבר לכך, האפשרות הזו מאוד לא סבירה בהתחשב בכך שהאלקטורים הם על פי רוב דמויות פוליטיות בכירות בשתי המפלגות הגדולות, שמזוהים עם עמדות המפלגה וערכיה.
מתי מתקיימות הבחירות השנה?
ב-8 בנובמבר ייצאו אזרחי ארצות הברית לקלפיות.
מי ומה עומד לבחירה?
המצביעים יוכלו לבחור בין שורה של מועמדים, שהבולטים מביניהם הם נציגי שתי המפלגות הגדולות - הילרי קלינטון, מועמדת הממפלגה הדמוקרטית (וסגנה - טים קיין), ודונלד טראמפ, מועמד המפגה הרפובליקנית (וסגנו - מייק פנס).
מלבד קלינטון וטראמפ, ישנם מועמדים נוספים, כשהשניים הבולטים הם מועמד המפלגה הליברטריאנית, גארי ג'ונסון, ומועמדת מפלגת הירוקים, ג'יל סטיין. יש גם נציגי מפלגות קטנות יותר, וגם מועמדים עצמאיים לחלוטין, רבים מהם לא מוכרים כלל, ובהם גם שלל דמויות סאטיריות. בסופו של דבר, נדרשים המועמדים לעמוד ברף מסוים, ושונה בכל מדינה, כדי להיכלל בפתקי ההצבעה. בפועל, מבין שלל המועמדים הנוספים, ג'ונסון וסטיין הם היחידים שיש להם סיכוי להיכלל בהצבעה בפועל, לפחות בחלק מהמדינות.
מלבד הבחירות לנשיאות, יבחרו האמריקאים ב-8 בנובמבר גם נציגים חדשים לקונגרס: כל נציגי בית הנבחרים, העומדים לבחירות אחת לשנתיים, ושליש מהנציגים בסנאט, העומדים לבחירה פעם בשש שנים (שליש מהם כל שנתיים).
במקביל, בכל מדינה יתקיימו הצבעות שונות נוספות, בהתאם לנושאים שונים שעומדים להצבעה בהן, ובהם בין היתר: בחירת מושלים, ראשי עיריות, שופטים ותובעים כלליים, כמו גם מגוון משאלי עם לגבי הצעות חוק מקומיות שונות, ובהן אף מספר מדינות שבהן יצביעו על הצעות העוסקות בלגליזציה של מריחואנה.
לכמה זמן נבחר הנשיא?
הנשיא נבחר לתקופת כהונה בת ארבע שנים, ואחריה הוא יכול להתמודד על תקופת כהונה נספת, אולם התיקון ה-22 לחוקה מ-1951 קובע כי נשיא אינו יכול להתמודד פעם שלישית, ואורך כהונתו המקסימלי הוא שמונה שנים. בכך בעצם עיגנו בחוקה נורמה שנקבעה כבר על ידי הנשיא הראשון ג'ורג' וושינגטון, ובפועל הופרה רק על ידי נשיא אחד: פרנקלין דלנו רוזוולט סיים ב-1940 את כהונתו השנייה, אך בשל מלחמת העולם השנייה שהשתוללה באותה עת, הוא התמודד ונבחר לכהונה שלישית, ולאחר מכן לכהונה רביעית ב-1944. כהונה זו הסתיימה מוקדם מהצפוי עם מותו ב-1945, לאחר 12 שנות כהונה. הוא הוחלף על ידי סגנו הארי טרומן, שסיים את המלחמה כעבור כמה חודשים (ולאחר מכן נבחר ב-1948 לכהונה מלאה נוספת).
כיצד נבחר סגן הנשיא?
כל מועמד לנשיאות בוחר לעצמו מועמד לסגן הנשיא, וכשהאזרחים בוחרים נשיא, הם בעצם עושים "עסקת חבילה" שבה מקבלים גם את סגנו. סגן הנשיא מכהן כיו"ר הסנאט ובמקרה של תיקו על הצבעה קולו יכריע את הכף. כמו כן, בכל מקרה שהנשיא אינו יכול להמשיך בתפקידו, על סגן הנשיא להיות מוכן להשבעה מיידית לנשיאות במקומו.
מי יכול להיבחר לנשיא או סגנו?
סעיף 2 לחוקה האמריקאית קובע כי כדי שאדם יוכל להגיש את מועמדותו לנשיאות, עליו לעמוד בתנאים הבאים: עליו להיות אזרח ארצות הברית שנולד בשטחה, לפחות בן 35, ותושב המדינה למשך תקופה של לפחות 14 שנה (כאשר התאריך הקובע מבחינת שתי המגבלות האלה הוא יום ההשבעה, לא יום הבחירות).
סעיף 12 לחוקה קובע כי על סגן הנשיא לעמוד באותם תנאים בדיוק שבהם צריך לעמוד הנשיא.
מי זכאי לבחור?
באופן עקרוני, כל אזרחי ארצות הברית יכולים להצביע בבחירות, אולם בפועל, ישנן הגבלות שונות המונעות מרבים מהם להצביע.
המגבלה המרכזית היא עניין הרישום. כדי להצביע, על כל אזרח להירשם מראש כבוחר רשום, כדי לקבל תעודת בוחר. חוקי הרישום משתנים ממדינה למדינה, כאשר יש מדינות שבהן הם מחמירים יותר ודורשים רישום זמן רב יותר מראש. לפי מחקרים שנערכו בנושא, בפועל, כרבע מאזרחי ארצות הברית אינם יכולים להצביע בבחירות משום שמעולם לא טרחו להירשם כבוחרים.
מלבד זאת, חלו בעבר הגבלות שונות על קבוצות דמוגרפיות, ובין היתר נמנעה זכות ההצבעה משחורים, מאינדיאנים ומנשים. הגבלות אלו הוסרו לאורך המחצית הראשונה של המאה ה-20. עד 1960 גם תושבי וושינגטון הבירה לא יכלו להצביע.
כיום, המגבלה העיקרית על הצבעה נוגעת לעבריינים שהורשעו בפלילים. ההגבלות הללו משתנות בחומרתן ממדינה למדינה, ורק בשלוש מדינות - בפלורידה, בווירג'יניה ובקנטקי - הרשעה בכל עבירה פלילית שוללת מאדם את זכות ההצבעה לכל חייו. מנגד, ב-48 מהמדינות, נשללת זכות ההצבעה מאסירים במהלך ריצוי עונשם, כשרק שתי מדינות - ורמונט ומיין - מאפשרות הצבעה גם בבתי הכלא.