שאלת השאלות של הבחירות: מיהו אמריקני?

לכאורה, השטח האדום במפה נרחב הרבה יותר מזה הכחול, אבל התמונה הזו כמובן מטעה למדי, כפי שניתן לגלות אם מסתכלים על סיכום האלקטורים למעלה, שמעניק יתרון גדול לצד ה"כחול". מכמה בחינות, זהו החלום הדמוקרטי, אבל מהיבטים אחרים - הדבר מהווה בעיה לאותה המפלגה, ובעצם, גם לארצות הברית כולה.

על פי המפה הזו, ניצחונה של הילרי קלינטון מובטח, ואם תימשך המגמה, אחריו יבואו עוד ניצחונות דמוקרטיים בעתיד. הסיבה היא כמובן הריכוז הגובר של האוכלוסייה האמריקנית לאורך חופי האוקיינוסים, בעבר האטלנטי וכיום גם באוקיינוס השקט, בעיקר במדינה המאוכלסת מכולן, קליפורניה. שיטת האלקטורים של הבחירות בארצות הברית, הנבונה והמאוזנת בעיקרה, יוצרת מצב שבו למדינות הגדולות האלה חשיבות מכרעת, והיות שהמדינות האלה דמוקרטיות מבחינת נטיית תושביהן, משמעותה של המפה הזו הוא ניצחון דמוקרטי במרוץ לבית הלבן.

עוד על הבחירות בארצות הברית:
כל הטורים של אורן נהרי
עדכונים שוטפים מהמרוץ לנשיאות
ומה קורה אם יש תיקו? המדריך השלם לבחירות לנשיאות ארה"ב

המצב פחות ברור במרוצים החשובים מאוד לקונגרס - הבחירות לסנאט, שם הדמוקרטים עשויים לזכות מחדש ברוב, והבחירות לבית הנבחרים, שם הם יתקשו הרבה יותר, משום שהשליטה הרפובליקנית בבית זה קובעה לדורות בעזרת שרטוט אמנותי ומגמתי של גבולות מחוזות, באופן שייטיב עם המפלגה. אבל במרוץ לנשיאות, העתיד נראה כחול.

אז מכיוון שכללי המשחק ברורים, ובהנחה שהבחירות תקינות וישרות (בניגוד למה שחוזר וטוען דונלד טראמפ), איפה בעצם הבעיה? הבעיה היא בדימוי, בצורה שהדברים נראים: המפה אולי אדומה ברובה, אבל המנצחים בשנים האחרונות הם כחולים, והדיסוננס הזה מתמקד כולו בשאלה אחת - מיהו בעצם אמריקני בימינו.

כמו כל אומה, אמריקה חיה על מיתוסים. וכמו בכל אומה, המיתוסים האלה בעצם מדומיינים - אך מועצמים בתרבות הפופולרית, בקולנוע, במוזיקה ובמחזות-זמר. ומבין אלה, הסוגה האמריקנית מכולן היא המערבון. הקאובוי האקדוחן, הלבן כמובן, מול אדומי העור הפראים, המקסיקנים הפחדנים והאקדוחן הרע בכובע השחור. מוזיקה דרמטית, הנופים של עמק מונומנט שבניו מקסיקו שבו הצטלמו רוב המערבונים האלה - זו אמריקה האמיתית. יחד עם נופים אחרים, אנושיים או טבעיים - השיבה הביתה אל הערכים האמיתיים היא גם שיבתה של אשת הקריירה הניו-יורקית לערכים הפשוטים, האמיתיים, בג'ורג'יה או באלבמה. העיירות הקטנות הן הנוף הטבעי למכנסיים האמריקניים מכולם, הג'ינס, שמצדו מזוהה כמובן עם המערב, עם השטחים הפתוחים.

זה כמובן לא רק עניין אמריקני. גם בצרפת, בקומדיות או בדרמות, הצרפתי "האמיתי" יהיה בדרך כלל כפרי מחוספס שילעג לעירוני המתנשא ויראה לו את חכמת החיים האמיתית. גם בישראל - אמנם מסיבות פוליטיות ותרבותיות, הדמות של הישראלי הקלאסי כבר איננה הקיבוצניק, אבל היא בהחלט יכולה להיות המושבניק, וכולנו מכירים הרי את המושג "מדינת תל אביב", שכמובן לא נאמר כמחמאה. המקבילה האמריקנית תהיה ההסבר שניו יורק אינה אמריקה, גם אם החלום על אמריקה המיתולוגית מורכב משתי ערים דמוקרטיות למהדרין - ניו יורק והוליווד.

וכמו הכפרי הצרפי או המושבניק הישראלי, גם אותו רפובליקני ממוצע שחי בעיירה בדרום או בלב המערב התיכון, לעתים קרובות אפילו אינו מכיר אדם אחד המצביע למפלגה הדמוקרטית. המדינה שלו אדומה, המדינות המקיפות אותה אדומות. הוא צאצא של חקלאים או בעלי עסק זעיר בעיר הקטנה, הם צאצי המהגרים מסקנדיביה או מאירלנד או מאיטליה שהגיעו באמצע עד סוף המאה ה-19. הוא אמריקני. הוא ה-אמריקני. האחרים? ובכן, הם אולי אזרחים אמריקנים, אבל לא, הם לא ממש ממש אמריקנים.

הם לא גדלו על אימא, על עוגת התפוחים וכמובן לא על הבייסבול - המשחק הכל-אמריקני, שאחראי לאחד הדימויים האמריקניים הקלאסיים ביותר, בקולנוע ואף יותר בפרסומות, של האב והבן משחקים בחצר הבית בפרבר או בעיירה הקטנה. אך כמעין משל ספורטיבי, הבייסבול נמצא כבר שנים בדעיכה מבחינת הפופולריות, ואיבד את הבכורה לכדורסל, משחק עירוני מעיקרו (למעט מדינת אינדיאנה של לארי בירד), שכמובן מזוהה עמוקות גם עם שנוא-נפשם של הרפובליקנים, הנשיא אובמה.

אז העיר מול הכפר, זה העניין? במידה רבה. אפשר להמשיך את ההקבלה הזו גם במישור הקולנועי, ולשרטט את הדימוי הגברי המתחרה העיקרי של הקאובוי בקולנוע - זה של הבלש הפרטי של ה"פילם נואר", האפמרי בוגארט העירוני למהדרין, עם מעיל הגשם, הצלקת והאקדח. בשני הז'אנרים הגיבור הוא דון קישוט בודד, אבל בעוד שבמערבון, ג'ון ויין יטהר את העיירה והחיים בה ישובו למסלולם התקין, בעודו רוכב אל עבר השקיעה לפתור בעיה אחרת בעיירה אחרת, הרי שבפילם נואר, בוגארט אולי ינקה פינה אחת, אבל לא יותר מכך, במין השלמה עם המציאות שהרבה יותר מתאימה לחיים העירוניים האפורים, ולא לשחור והלבן של המערבון הקלאסי.

לסיכום, נעזוב בצד את הדימויים - ונחזור לנמשל: המפה המתעתעת הזו היא העדות המושלמת לשינוי העובר על אמריקה, העובר על העולם כולו. הפרירפיה מתרוקנת, הדור הצעיר עובר לערים, המשרות בעיירות ובערי הפלדה נעלמות לטובת רובוטים או סינים שמרוויחים דולר ליום, ובמקביל למשרות שנולדות בכלכלה הגלובלית, נסגרים מפעלים במיד-ווסט.

ואותו תושב לבן ומבוגר במונטנה או באוקלהומה, אם ניקח את הדימוי או הסטיגמה עד הקצה, יושב עכשיו בכיסא הנדנדה על המרפסת, מחכה לטורנדו הקרוב, שומע מוזיקת קאנטרי ומתגעגע לימים ההם, שבהם פאי תפוחים היה פאי תפוחים, כולם שיחקו בייסבול והאפשרות שנשיא שחור יישב בחדר הסגלגל הייתה מופרכת בערך כמו האפשרות שתהיה נשיאה-אישה. הוא מסתכל על המפה, ואינו מבין מדוע הוא וכל מי שהוא מכיר גר במדינות אדומות, מדוע הצבע האדום מכסה שני שלישים משטחה של ארצות הברית - והוא בכל זאת בצד המפסיד. "זו ודאי קונספירציה", הוא אומר לעצמו. "טראמפ הזה, שמזהיר כל הזמן מזיוף הבחירות, כנראה יודע על מה הוא מדבר".

וכאן אנחנו מגיעים לשאלה העמוקה יותר - מדוע בעצם המפה הזו מבשרת רעות לאמריקה. מי שרוצה באמת להבין את עשרות המיליונים שצפויים להצביע לדונלד טראמפ, למרות כל הפרובוקציות, הבריונות והשקרים, מי שרוצה להבין מאיפה מגיעים 20 מיליון המאזינים של תכנית הרדיו הגזענית והחשוכה של ראש לימבו, ומאיפה באים מיליוני הצפיות באתר הקונספירציות "ברייטבארט ניוז", שמנכל"ו מונה לאחרונה לראש הקמפיין של טראמפ - מי שרוצה להבין מאיפה כל אלה באים, צריך רק לבקר שוב לרגע בעולמו של החוואי המזדקן שלנו שיושב על המרפסת, ולהבין את החשש שלו מ"הם": הממשל הפדרלי של אובמה, עם הגלובליזציה והרב-תרבותיות והתקינות הפוליטית.

"הם", הוא חושב לעצמו, "רוצים לקחת מהאזרחים שומרי החוק ויראי השמיים את הרובים שלהם. הם רוצים לקחת את העבודה שבה עבדו הוריי וסביי, ולהעביר אותה לסין; והם רוצים להכפיף אותנו לרעיונות המוזרים שלהם, כמו נישואים חד-מיניים, שנוגדים את הבסיס הערכי העמוק ביותר שעליו התחנכתי". כאן טמונה עצם השאלה שתכריע את הבחירות האלה: מי היא בעצם אמריקה האמיתית - זו הגלובלית, המודרנית, מכילת ההגירה, מובילת העולם והטרנדים, שמתרכזת בחופים ובמרכזים העירוניים; או שמא אותם זרמי-מעמקים הפוכים, שהם אולי עכורים לעתים, אבל הרבה יותר קרובים לאתוס הלאומי.

הניגוד העמוק הזה, בין אמריקה הקלאסית של המערבון לאמריקה של אובמה - וקלינטון בעקבותיו - היא יותר מסתם עניין שעליו יקומו וייפלו הבחירות הללו, או הבאות. הקיטוב הגובר הזה, בין המרכז לחופים, בין הכפר לעיר, בין שתי תרבויות שהולכות ומתרחקות זו מזו, מאיים לקרב אותנו אל היום שבו נצטרך כבר לדבר על שתי אמריקות.

אורן נהרי הוא עורך חדשות החוץ של ערוץ 1