הלילה יעלו לבמת אולם הכנסים שבאוניברסיטת הופסטרה בלונג איילנד, ניו יורק, שני המועמדים לנשיאות ארצות הברית, דונלד טראמפ והילרי קלינטון. אחרי דברי פתיחה קצרים ושירת ההמנון האמריקני, יתחיל העימות הנשיאותי הראשון בבחירות 2016, והרגע הדרמטי ביותר במסע הבחירות המסקרן. הסקרים מנבאים מרוץ צמוד בין השניים, ולהופעה שלהם בעימות הנשיאותי עשויה להיות השלכה ישירה על האופן בו תיראה מערכת הבחירות בזמן שנותר.
העימותים הנשיאותיים חקוקים עמוק במסורת הפוליטית האמריקנית. כבר ב-1858 התקיימה סדרה של שבעה עימותים בין הסנאטור מאילינוי סטפן דאגלאס והמועמד שאתגר אותו, אברהם לינקולן, ואמנם עימותים נוספים נערכו במספר הזדמנויות בשנות החמישים, בזמן הפריימריז בשתי המפלגות, אבל העימות הראשון שנערך בין מועמדי שתי המפלגות הגדולות לנשיאות ארצות הברית, ראש בראש, ואשר שודר בטלוויזיה, התרחש בשנת 1960. המשתתפים: סנאטור ג'ון קנדי הדמוקרט וסגן הנשיא, ריצ'רד ניקסון, מן הצד הרפובליקני.
בלתי אפשרי, כמובן, לנבא כיצד ייראו העימותים ומי ינצח בהם. אבל בתקשורת בארצות הברית עסקו השבוע ללא הרף בהקבלה בין העימות הטלוויזיוני ההוא, ובין העימות שנראה בשבוע הבא. אחת הסיבות לכך היא בריאותית: כשבועיים לפני העימות, נפצע ניקסון ברגלו אחרי שמעד וברכו פגעה ברכב, מה שאילץ אותו לקחת שבועיים מנוחה, דבר שהזיק מאוד למסע הבחירות שלו. נשמע מוכר?
לדברי ד"ר ברוך לשם, מרצה לתקשורת פוליטית המלמד כיום במכללת הדסה וחוקר מזה שנים את הפוליטיקה האמריקאית ואת העימותים הנשיאותיים, דווקא לעובדה שניקסון סירב להתאפר טרם העימות היה משקל גדול מאוד באופן בו קבעו הצופים מי ניצח ומי הפסיד, שכן נראה בטלוויזיה חיוור ומיוזע לעומת יריבו. "העימות בין קנדי וניקסון היה העימות הטלוויזיוני הראשון שהתקיים בבחירות לנשיאות שגם הכריע את הבחירות. מה שהכריע היו העוצמה המנהיגותית שהפגין קנדי, הכריזמה הטלוויזיונית והיכולת שלו לייצר שורות מחץ. ניקסון היה בעת העימות לאחר אשפוז בשל פגיעה ברגלו ונראה חיוור ולא יציב בעמידתו", הוא אומר. לדברי לשם, "גם התעקשותו שלא להתאפר הדגישה את חיוורונו. לגבי העימות נערכו שני סקרים - אלו ששמעו אותו ברדיו קבעו שניקסון ניצח. אלו שצפו בו בטלוויזיה קבעו שקנדי ניצח. כלומר ההופעה היא המסר. הוא איש חזק, אבל הנוכחות הטלוויזיונית שלו היתה פשוט חלשה". לשם מדגיש כי ניקסון אמנם ניצח בעימות האחרון בין השניים, "אבל זה כבר היה מאוחר מדי".
גם הוא סבור כי ישנם קווי דימיון לא מבוטלים בין העימות הנוכחי ובין העימות הטלוויזיוני הראשון שנערך לפני 56 שנה: "הוא יכול לשחזר את אותו עימות. טראמפ מקרין עוצמה פיזית, יש לו כריזמה טלוויזיונית והוא מייצר בקלות שורות מחץ. הילרי תיראה חלשה לאחר מחלתה, אין לה כריזמה טלוויזיונית ושורות המחץ שלה נשמעות מאולצות. הטקטיקה שלה תהיה לנסות לגרור את טראמפ לאמירות קיצוניות. אם הוא לא ייפול במלכודת הפתאים הזו הוא צפוי לנצח בעימות. אני מכיר את כל המועמדים והעימותים, מאז קנדי אני לא זוכר מועמד שמשדר עוצמה פיזית כל כך חזקה. יותר אפילו מאובמה. אובמה משדר חום ואנושיות, אבל הוא לא משדר כוח".
כשפורד מעד
לאחר אותה מערכת בחירות, בה בסופו של דבר הפסיד ניקסון, חלה הפסקה של לא פחות מ-16 שנים במסורת העימותים הנשיאותיים, שמתקיימים מאז 1976 ברצף. אחת הסיבות לכך היא כי ניקסון, שמאוחר יותר כמובן נבחר לנשיא, לא הסכים לקיים עימותים בשנת 1968 ו-1972. וכך, הגיעו הנשיא המכהן ג'רלד פורד (שהחליף את ניקסון המתפטר) וג'ימי קרטר לדוכן העימותים.
העימות הראשון, שעסק בנושאי פנים, הסתיים בשוויון בין השניים, אולם העימות הזכור ממערכת הבחירות הזו היה העימות השני, שעסק בענייני חוץ, בה ניפק פורד אמירה תמוהה שפגעה בו קשות. במהלך העימות טען כי "אין שליטה סובייטית במזרח אירופה, ולעולם לא תהיה תחת ממשל פורד". מקס פרנקל מהניו יורק טיימס, נבוך מהתשובה, לא האמין למשמע אוזניו. "אני מצטער, אדוני, הבנתי שאמרת שהרוסים לא משתמשים במזרח אירופה כאזור השפעה שלהם וכובשים את רוב המדינות ומוודאים עם הכוחות שלהם שזה אזור קומוניסטי?" פורד השיב: "אני לא מאמין, מר פרנקל, שיוגוסלביה מחשיבה עצמה לנשלטת על ידי הסוביטיים, וגם לא פולין או רומניה. כל מדינה כזו היא עצמאית". אמנם זו לא היתה השגיאה היחידה שהזיקה למרוץ שלו, ויש שיאמרו שעצם הזיהוי עם ממשל ניקסון הזיק לו יותר, אבל המאורע נחשב לקו פרשת המים. מאותה הנקודה הוא לא הצליח להשיב לעצמו את המומנטום, והפסיד בסופו של דבר בבחירות.
כשרייגן הצחיק
אבל לא כל מעידה מחסלת את המירוץ. בדברי הימים של העימותים הנשיאותיים שמור גם מקום של כבוד לקאמבק. העימות הראשון ב-1984, בין הנשיא המכהן רונלד רייגן והמועמד הדמוקרטי וולטר מונדייל, היה קטסטרופלי מבחינתו של רייגן. במהלך אחת התשובות הוא נכנס לבלאק אאוט, והתקשה להיזכר מה רצה לומר. התקרית הביאה לגל של לחשושים ושמועות על מצבו הבריאותי.
בעימות השני נשאל על ידי אחד המנחים "האם יש לך ספק שתוכל לתפקד", כשהוא מזכיר כי עוזריו של רייגן העידו שהוא עייף. הנשיא בא, כהרגלו, עם תשובה מהסרטים. "לא", הוא אמר. "אני רוצה שתדע שאני לא אעשה עניין מהגיל בקמפיין הזה. אני לא הולך לנצל למטרות פוליטיות... את גילו הצעיר ואת חוסר הניסיון של היריב שלי". אפילו יריבו נשבר ופרץ בצחוק. בשילוב תשדירים יעילים וכריזמה בלתי נגמרת, זה נגמר בכך שרייגן ניצח ב-49 מדינות, וזכה ב-525 מתוך 538 הצירים בחבר האלקטורים.
כשבוש הציץ בשעון
מייקל דוקאקיס, המועמד הדמוקרטי לנשיאות בשנת 1988, היה מתנגד נחרץ לעונש המוות. כשהגיע לעימות מול סגן הנשיא הרפובליקני ג'ורג' בוש האב, הפנה אליו העיתונאי ברנרד שאו שאלה ישירה, יש שיאמרו בוטה. "אם קיטי (אשתו של דוקאקיס, ע"נ) תיאנס ותירצח, האם תתמוך בעונש מוות לרוצח?" דוקאקיס חיכה שניה אחת בדיוק לפני שהשיב: "לא, אני מתנגד לעונש מוות כל חיי", והוסיף הרצאה מלומדת על החסרונות של עונש המוות בעיניו. רבים ראו בכך הפגנת חולשה, והתייחסו לאופן הרציונאלי והקר בו ניתח את הסיטואציה כחוסר חום אנושי.
בוש האב כמובן נבחר אז לנשיאות, אולם ארבע שנים לאחר מכן היה זה תורו לפשל באחד העימותים. בשנת 1992, באופן חריג, השתתפו בעימות שלושה מועמדים: הנשיא המכהן בוש, המועמד הדמוקרטי ומושל ארקנסו, ביל קלינטון, והמועמד העצמאי רוס פרו, שזכה למספיק תמיכה כדי להיכלל על הבמה. באחד העימותים, שנערך במתכונת של אסיפת תושבים, הפנתה אליו אחת הצופות מהקהל שאלה, בזמן שמצלמות הטלוויזיה קלטו אותו מציץ בשעון - מה שהביא לפרשנות לפיה בוש נראה כמו מי שסובל מן הסיטואציה ומודד את הזמן עד לסיום העימות.
"העימותים חשובים בעיקר לטראמפ"
אז מה מכל אלה יהיה רלוונטי גם לעימות הנוכחי? מה הן נקודות החוזק והחולשה של כל אחד מהמועמדים, ואיך בכלל ישפיעו העימותים על הסקרים? לדברי לשם, העימותים ישפיעו בעיקר על המתלבטים, ופחות על מצביעים שכבר גיבשו את דעתם. "העימותים חשובים בעיקר לטראמפ", הוא אומר, "כי הוא נמצא בקמפיין של 'טראמפ החדש', המאוזן. התגובה המינורית שלו להתמוטטות של קלינטון היא דוגמה לכך. זו הזדמנות טובה למכור את טראמפ שלא נגרר לפרובוקציות ולא זורק התבטאויות קיצוניות. אין לי ספק שהיועצים אומרים לו להתייחס בכבוד, לא בברוטליות, לא להזכיר את המחלה - תן לאחרים להתעסק בזה".
ד"ר לשם אומר כי נקודת החוזק של טראמפ היא ניסיונו ארוך השנים מול אור הזרקורים, דבר שבעימות נשיאותי יהיה חשוב לפחות כמו התוכן, אם לא יותר. "יש לו כריזמה. הוא נולד וגדל בטלוויזיה. הוא חיית טלוויזיה. הופעה טובה שלו בהחלט מסוגלת לייצר את החיבור לאנשים. אנשים מסתכלים על המועמדים כמו פוליגרף: מתחברים או לא מתחברים. אנשים מסתכלים יותר איך אומרים, מאשר מה אומרים. לטראמפ יש שורות מחץ. אנשים לא זוכרים טקסים וניתוחים מעמיקים, השאלה היא האם אתה קונה את האיש הזה או לא". כדוגמה לחשיבות המשנית שמקנים הצופים לתוכן, מזכיר לשם כי בשנת 2000 נכשל ג'ורג' בוש הבן בחידון פתע על מנהיגי העולם. "אבל השאלה היא לא אם הוא יודע איך קוראים להם, אלא האם אני סומך עליו שיתמודד איתם. אני בוחר עורך דין".
לעומת זאת, לשם לא צופה גדולות לקראת הופעתה של קלינטון. "הילרי דעתנית, אנליטית, אבל אלה תכונות שלא נותנות לך יתרון בטלוויזיה. זה שאתה מלומד ובקי זה טוב, אבל מסתכלים באיזה ביטחון אתה אומר את הדברים. הילרי לא מסוגלת לייצר חום טלוויזיוני. בעימות שלה עם אובמה ב-2008 בפריימריז, אחד המנחים אמר לה, הילרי, אנשים מעריכים אותך אבל לא מחבבים אותך. היא אמרה "צר לי" ואובמה אמר "אני מחבב אותך". אין לה חיבור של כוכבי מסך, היא לא ממגנטת. ההופעה לא נותנת לה שום ערך מוסף". כדי להתמודד עם החולשות שלה, מסביר לשם, האתגר של קלינטון יהיה לנסות ולהרגיז את טראמפ מחד, ולייצר אנרגיות "ולהיראות כמי שמסתערת על התפקיד", כהגדרתו, מן הצד השני.
"זה אחד העימותים החשובים שהיו", מסכם לשם, "האם הילרי תתאושש מההתמוטטות, או שמא טראמפ יתאושש מהדימוי שלו".
הכתבה פורסמה לראשונה ב-16.9
