כבר מזמן לא הייתה בארצות הברית מערכת בחירות צמודה כל כך. בשלב זה, פחות מ-50 ימים לפתיחת הקלפיות, המרוץ לבית הלבן נדמה למלחמת חפירות, כשהקמפיינים של שני הצדדים נלחמים על שברי אחוזים בשורה של מדינות מפתח. סקר המדינות המקיף האחרון, שפרסמה השבוע רשת CBS, קבע כי הילרי קלינטון ודונלד טראמפ מצויים במצב של תיקו בפועל בלא פחות מ-13 מדינות, החולקות בינן 169 אלקטורים, שיכולים ללכת לכל צד.
נתונים דומים עולים גם מרוב המפות שמפרסמים אתרי החדשות השונים, המבוססים על ממוצעי הסקרים השונים, כפי שניתן לראות גם במפת וואלה! NEWS, המעודכנת על פי נתוני אתר 270towin, ומונה נכון לשעת כתיבת טור זה 13 מדינות "מתנדנדות".
לשם ההשוואה, אותו פרק זמן לפני הבחירות ב-2012, דובר על שבע מדינות "מתנדנדות", לכל היותר תשע, ומכאן מובן כאב הראש הנוכחי של הפרשנים, הסטטיסטיקאים והאצטגנינים, מפוליטיקו ועד נייט סילבר, ששקועים בניתוח יומיומי ומפרך של כל תנודה מיקרו-טקטית במלחמת החפירות: פילוח אוכלוסיות, ניתוח ההשקעה והביצועים של הקמפיינים במדינות המפתח, וירידה עד רמת המחוז ואפילו הרחוב. כאב ראש אפילו יותר גדול הוא מנת חלקם של הקמפיינים עצמם, שצריכים להרחיב את מאמציהם הלוגיסטיים לעוד אזורים. ובשורה התחתונה, בין כל אלה - יהיה קשה למצוא כיום מישהו שמוכן לומר בבטחה כי הוא יודע מי ייבחר לנשיא.
העניין הוא שלפני זמן כה קצר, כחודש בלבד, הדברים נראו אחרת לגמרי. מספר ה"מתנדנדות" ברוב המפות עמד על כמחצית המספר הנוכחי, הפער בסקרים הכלליים היה דו-ספרתי, וזהות הנשיא הייתה קרובה לוודאית. כלומר, הנשיאה. טראמפ, מצדו, היה שרוי במשבר אמון עם פלחים נרחבים באוכלוסיה לאחר שתקף בבוטות הורים שכולים אמריקנים מוסלמים, והיתרון של קלינטון נראה בלתי מחיק.
אבק של נוכלות
במבט מלמעלה על תהליך הבזק שבמסגרתו הפכה מערכת הבחירות בתוך חודש מסיפור גמור למשחק פתוח לחלוטין, ניתן לאבחן ולומר, שיותר משיש בכך הישג גדול של טראמפ, זהו כישלון יוצא דופן של קלינטון. ולא, ההתמוטטות בטקס ביום השנה ה-15 לפיגוע במגדלי התאומים איננה ההסבר, היא רק עוד סימפטום.
ההסבר הקצר לקריסה של קלינטון בסקרים, בין אם ברמת ארצות הברית כולה ובין אם ברמת המדינות, היא שמדובר במועמדת, בעצם בשני מועמדים, מהגרועים והלא-אטרקטיביים שנראו זה שנים. במקרה של טראמפ כבר נאמר הכול, והוא ממשיך למלא את התפקיד המיועד לו, של נוכל שרמנטי וכריזמטי. אבל מקלינטון ציפו למלא את תפקיד התלמידה החרוצה, המשעממת אך היסודית. לא מלהיבה, אבל הגונה. וכאן מתחילה הבעיה שלה, כי ככל שעובר הזמן, מתברר שהיא לא רק משעממת וחסרת כריזמה, אלא גם דבק בה עוד ועוד אבק של נוכלות. יותר מדי דברים לא ברורים, יותר מדי קיצורי דרך עשו הקלינטונים במהלך השנים.
בסיבוב הנוכחי עוד היה נראה שהיתרון היחסי הזה צלח איכשהו את פרשת המיילים ואת החשדות לשחיתות בקרן המשפחתית ובמשרד החוץ, אבל הוא נשחק בין היתר בשל חודשים ארוכים ותמוהים של הסתגרות מהתקשורת ללא מסיבות עיתונאים, שאליהם נוספו ההסברים הבלתי מספקים בעניין בריאותה.
טראמפ, מצדו, ממשיך להתנער בלא הנד עפעף מדברים שהיו מביסים כל מועמד אחר: אי גילוי החזרי המס, היחסים התמוהים עם ולדימיר פוטין, חשדות השחיתות בפרשת אוניברסיטת טראמפ או השקרים החוזרים ונשנים. עבור מועמד שקבע רף כה גבוה של סקנדלים, כל אלה כבר בקושי מהווים כותרות. וכך, מעצם העובדה שהוא משכיל כבר כמה שבועות להימנע משערוריות בקנה מידה יוצא דופן, מצליח טראמפ לשמר תדמית "נשיאותית", שהייתה נחוצה לו כדי לבלום את הצניחה שנראה היה שהוא שרוי בה לפני חודש. את שאר העבודה, עשתה קלינטון עבורו.
נשארים בבית
וכך, באופן חסר תקדים ביחס למערכות בחירות קודמות, ככל שהבחירות הללו מתקרבות, מספר המתלבטים לא קטן, אלא דווקא גדל. גם אלה שלפני כמה שבועות היה נראה שכבר החליטו, חושבים על כך שוב, ורבים כלל לא בטוחים לא בטוחים שילכו להצביע. וזו בעצם הבעיה החמורה ביותר של קלינטון: בסקרי העומק האחרונים, עולה כי שיעור המצביעים שהשיבו כי הם "נלהבים" ללכת להצביע גבוה בעשרות אחוזים בקרב מצביעי טראמפ לעומת מצביעי קלינטון.
כדי לנצח בקרב על שיעור ההצבעה, חייבת קלינטון לגייס במספרים גדולים את "הקואליציה של אובמה". היא חייבת להלהיב את השחורים, את ההיספנים, ובעיקר את הצעירים, שסולדים ממנה בשיעורים גבוהים. בשביל זה היא תצטרך לגייס את כל הכריזמה שברשותה, אלא שכריזמה אי אפשר ללמד. או שיש לך את זה או שלא. לאובמה יש. לטראמפ יש, וגם לביל קלינטון. להילרי קלינטון, לפחות במהדורת 2016, אין.
נקודה שאסור להתעלם ממנה היא אותם אלה שמזדחלים אל תוך הוואקום: המועמדים הנוספים, שלפי הסקרים האחרונים, גורפים יחד כ-10% מהקולות, כ-8% לגארי ג'ונסון ו-2% לג'יל סטיין - המספרים הגבוהים ביותר למועמדים נוספים זה שנים. בבחירות צמודות, הקולות שיילכו אליהם יכולים להטות את הכף במדינות מפתח, ואף בבחירות כולן. לטובת מי? החוכמה המקובלת טוענת שככל הנראה לטובת טראמפ. אמנם בשלב זה קשה לומר מאיזה צד ימשוך ג'ונסון הליברטריאני יותר קולות, אך ה-2% של סטיין הירוקה נגרעים כמעט באופן בלעדי ממחנה קלינטון.
במבט קדימה לעבר ששת השבועות שנותרו, ניתן לנסות לשרטט בכלליות מה אנחנו צפויים לראות מצד שני המועמדים. טראמפ כנראה ימשיך לעשות את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב - להיות טראמפ. כל אירוע בלתי צפוי, מעכשיו עד יום הבחירות, כנראה ישחק לטובתו: פיגוע טרור, משבר כלכלי, מבוכה לארצות הברית. קלינטון תצטרך למקד את תשומת לבה בגיוס קהלים דמוקרטים רדומים, ומהר.
אולי "אסטרטגיית הגוואלד", שעבדה טוב במדינה מזרח תיכונית מסוימת בבחירות האחרונות, תוכל לשמש גם אותה, אם תזהיר מפני מצביעי טראמפ ש"נוהרים לקלפיות". אסטרטגיה כזו עשויה להוציא מצביעים רבעים ש"יסתמו את האף" ויצביעו לה. לשם כנראה כוונה אותה התבטאות מעוררת מחלוקת שלה בעניין מצביעי טראמפ ה"מגונים". ימים יגידו אם השיגה בכך את האפקט הרצוי, או דווקא הגבירה את הניכור מהמועמדת המקרטעת.
ה"אקס פקטור" במרוץ עשוי להיות תפקוד שני המועמדים בשלושת העימותים הנשיאותיים, שהראשון מהם יתקיים ביום שני הקרוב, וקשה לצפות כיצד הם יתפתחו. האם המנחה יקשה על טראמפ וידרוש עובדות? האם טראמפ ישתלט על הדיון, האם ייצא מכליו, האם קלינטון תקרוס? ייתכן שעבור טראמפ, מספיק יהיה עבורו יגיע לעימות ולהיראות ממלכתי, כדי שזה ייחשב לו ניצחון.
העתיד כחול, ההווה בסימן שאלה
מעבר לשאלה מי יאייש בארבע השנים הקרובות את המשרד הסגלגל, מצב העניינים המתואר כאן מהווה גם תמונה מתוך מהלך היסטורי רחב יותר. כל נתוני העומק מצביעים על כך שמערכת הבחירות הזו היא כנראה קריאת הקרב האחרונה של אמריקה הישנה, הלבנה. זה לא יהיה מידי, אבל ב-2050 לכל המאוחר, הלבנים ממוצא אירופי כבר לא יהיו הרוב בארצות הברית. השילוב של היספנים, בעיקר, אסייאתים ושחורים, יהפוך לרוב החדש, לקואליציית המיעוטים שתשמר את שלטון הדמוקרטים.
אם אתם רוצים לראות את העתיד, לכו אולי לטקסס. המדינה של הטקסס ריינג'רס וביל קרטר, של כנסיות בעיירות קטנות ושל נשק חם, הרבה נשק חם, ושל שירי קאנטרי. טקסס, על 38 האלקטורים שלה, הייתה אדומה לוהטת בכל מערכות הבחירות האחרונות, לא ברק אובמה ואף לא ביל קלינטון מהדרום, הצליחו לשבור את האחיזה הרפובליקנית במדינה. וכעת, טקסס, מוגדרת בדרך כלל רק כ"נוטה" לטראמפ, ובחלק מהמפות כבר מעזים וצובעים אותה באפור לשל תיקו. אמנם במדינה כה גדולה, שבה כל אחוז מונה מאות אלפי מצביעים, הסיכוי כנראה קלוש להשלמת המהפך בבחירות האלה, אבל העתיד בטקסס מדבר ספרדית וצבוע בכחול.
אז העתיד אכן נראה דמוקרטי, ומכאן והלאה יתחילו הדמוקרטים את כל אחת ממערכות הבחירות הבאות מבסיס יותר נרחב, גם במאגר קולות המצביעים, וגם במספר המדינות התומכות בהם, ובעיקר הגדולות. אבל גם אם העתיד הזה נראה כהולך ומתגשם, הוא עדיין לא כאן. הדמוקרטים הם אולי מפלגת העתיד, אבל זה כנראה לא ינחם אותם אם יתברר בליל ה-8 בנובמבר שהילרי קלינטון הצליחה, נגד כל הסיכויים, להפסיד את הבחירות למועמד שאיש, לפני חודש בלבד, לא האמין שיוכל להיבחר.
אורן נהרי הוא עורך חדשות החוץ של ערוץ 1