1. אתה לא מקבל הזדמנות שנייה לעשות רושם ראשוני
עימותים בדרך כלל לא מנצחים, אלא מפסידים. ולכן, הלילה, כשהילרי קלינטון ודונלד טראמפ עלו לראשונה אי-פעם על אותה במה, כל אחד מהם נזהר קודם כל לא לעשות טעויות. האיפוק ההדדי הזה היטיב במיוחד עם המועמד הרפובליקני, שכולם רק ציפו לראות מתי "יאבד את זה". גם נושא הדיון הראשון - הכלכלה - היה אידיאלי עבורו, וסייע לו בהעברת מסרי הקמפיין המאוד יעילים בעניין בריחת המשרות.
לקריאה נוספת בנושא
קלינטון חייכה, טראמפ איבד את שלוותו: כך נראה העימות הראשון
הצופים קבעו: "הילרי קלינטון ניצחה בעימות הראשון"
לקראת הסוף זה כבר אכן נראה אחרת: שרת החוץ לשעבר תקפה והמיליארדר הסתבך וגם התקוטט מעט עם המנחה - אבל בשלב זה מיליונים רבים מבין הצופים כבר עברו למשחק הפוטבול של יום שני בערב. אם יש משהו אחד שעומד יותר מכל לזכותו של טראמפ בעימות, אלו הדקות הראשונות והמשמעותיות ביותר.
2. מי דיבר על חולשה? קרוז ורוביו יכולים לקחת שיעורים מקלינטון
טראמפ וקלינטון הם שניים משלושת המועמדים לנשיאות המבוגרים בהיסטוריה - טראמפ הוא המבוגר ביותר, רונלד רייגן שני וקלינטון שלישית. זו רק אחת מכמה סיבות שבגללן המצב הבריאותי - ובעקבותיו, ההופעה הפיזית בכלל - נמצאים יותר מאי-פעם במרכז תשומת הלב.
מבחינה זו, לטראמפ יש יתרון מובנה. הוא נראה צעיר לגילו, גבוה ומלא מרץ, ואלו יתרונות שבלטו גם בעימות, בייחוד בשלבי האמצע, כשקלינטון האטה מעט את קצב הדיבור שלה. הוא גם הצליח לשמור רוב הזמן על איפוק, לא התפרץ לדברי קלינטון יותר מהמקובל, ונמנע כמעט לחלוטין מעוויות הפנים התיאטרליות שאפיינו את התנהלותו בעימותים בתקופת הפריימריז. המועמד הרפובליקני לא יצא מכליו ובסך הכול שמר על חזות מכובדת - אולי ההישג הגדול ביותר שלו.
מפת האלקטורים
אך למרות כל זאת, וצריך להדגיש זאת - קלינטון בהחלט לא הפסידה בחזית ההופעה הפיזית. על רקע הענן הכבד שמרחף סביב מצבה הבריאותי, היא הציגה הופעה רגועה אך בוטחת, תקיפה כשצריך, הרבתה לחייך, ולא הראתה שום סימנים של התגמדות מול נוכחותו מטילת המורא של יריבה. כשחזר והטיח בה שהיא נעדרת את ה"סיבולת" הנחוצה להיות נשיאה, היא צחקה צחוק בריא. היא חייכה למוות בעיניים וחזרה לספר על כך, ובכך הותירה אבק לשורה של מועמדים רפובליקנים, כמו טד קרוז ומרקו רוביו, שנפלו שדודים כמו זבובים בעימותים מול הבריונות של טראמפ. הצורה הבוטחת שבה הצליחה לסגור כמעט לגמרי את הפער מטראמפ בחזית הזו, העניקה לה נקודות זכות רבות.
3. קלינטון צדקה בעובדות, אבל עימותים מנצחים בסיסמאות
שני המועמדים המשיכו בעימות לשדר באותם שני קווים מקבילים שבהם מתנהלים הקמפיינים שלהם. קלינטון שלטה בפרטים, דבקה בעובדות, הציגה תכניות. אולי גם קצת שיעממה. טראמפ עבר מנושא לנושא באופן אסוציאטיבי, ענה תשובות שאינן קשורות לשאלות שנשאל, הפריח סיסמאות, וכשכבר הגיע לעובדות - היו אלו בדרך כלל נתונים נקודתיים ותלושים, כגון 4,000 ההרוגים מירי בשיקגו, נתון שחזר עליו מספר פעמים. בהקשר זה, הוא אף נאלץ בעימות להסכים למעשה עם הצעתה של קלינטון לפעול להחרמת נשק מעבריינים, משום שהוא מבין שנושא הנשק הוא נקודת תורפה גדולה עבורו.
לצופה חד העין ולפרשני החדשות, מצב העניינים הזה עשוי להצטייר כניצחון של קלינטון, אבל מבחינת האוזן הציבורית הרחבה - עימותים מנצחים קודם כל בסיסמאות, ואת אלה היטיב טראמפ להבליט.
4. הפגיעה בול של טראמפ
בשלב הזה של המרוץ, לכ-90% מהאמריקנים כבר יש דעה ברורה על שני המועמדים. היהודי הליברלי מניו יורק או הפועל המובטל מאינדיאנה לא הולכים לשנות את הצבעתם בגלל מה שראו הלילה. המשחק בשבועות הקרובים מצטמצם בספו של דבר למצוד אחר קולותיהם של כמה עשרות אלפי אנשים, בלא יותר מעשר מדינות. בין המדינות האלה, טראמפ מטיל את כל יהבו על שלוש מדינות שהיו דמוקרטיות במערכות הבחירות האחרונות - אוהיו, פנסילבניה ומישיגן.
את שלוש המדינות האלה טראמפ כבר הזכיר כבר בשלבי ההתחלה המוצלחים ועתירי הצפייה, כשהוא חוזר על המטרה שעומדת במרכז הקמפיין שלו, ומיועדת בדיוק לקהל הזה - המשרות שבורחות לחו"ל בגלל הסכמי הסחר הכושלים, לדבריו, של הנשיא ברק אובמה. מבחינת הקול הקריטי ב"מדינות המתנדנדות", זה הישג שהוא יכול רשום לזכותו.
5. בעדינות: הפספוסים של קלינטון
קלינטון אמנם יצאה לא מעט להתקפה, אבל גם הייתה רחוקה מ"ללכת עד הסוף". בחלק מהמקרים הצליחה להביך את טראמפ ולעמת אותו עם עוד עובדות הסותרות את טענותיו, אך במקרים אחרים נמנעה מכך. למשל, כשהמועמד הרפובליקני דיבר על סגירת המפעלים, יריבתו הדמוקרטית פספסה הזדמנות לתקוף ולהזכיר שדווקא ממשל אובמה הוא זה שגאל את תעשיית הרכב והציל אותה מפשיטת רגל. זאת בעוד מיט רומני הרפובליקני הציע ב-2012 לאפשר לה למות, אם ייבחר. היא גם לא פיתחה מספיק את נושא הנשק - אחת מנקודות התורפה המרכזיות של טראמפ בדעת הקהל - ולא הבליטה מספיק את העובדה שהוא במידה רבה נגרר אחריה בנושא. ייתכן שיש פה הססנות של קלינטון, אך ייתכן גם שזו מדיניות מכוונת, ו"התותחים הכבדים" נשמרים לעימותים שעוד יבואו.
6. מה יהיה עם העובדות
רבות דובר לפני העימות על המנחה, לסטר הולט מרשת NBC. בעיקר תהו אם הוא יסתפק בשאלות בלבד, או שיקשה על המועמדים ובעיקר על טראמפ, ו"יחשוף את הבלופים שלו" עם בדיקת עובדות בזמן אמת. במחנה קלינטון אף חזרו ותבעו ממנו לעשות זאת לפני העימות, וטראמפ אף הביע את חששו מפני הטיה נגדו. המיליארדר אף הגדיל לעשות וטען ערב העימות טען כי הולט הוא איש המפלגה הדמוקרטית, מה שהופרך במהרה כשהתברר שהולט הוא דווקא רפובליקני רשום.
במבחן התוצאה, הולט עשה עבודה קורקטית וסולידית, כמעט לא תיקן את דברי המועמדים ונתן להם "לשחק את המשחק". בכך הוא במידה מסוימת שיחק לידי טראמפ, שכמובן הרבה יותר לכופף את העובדות. רק פעמיים במהלך העימות הוא קטע את המועמד הרפובליקני והעמיד מולו טיעון נגדי.
הפעם הראשונה הייתה בעניין ההכחשה הגורפת לטענותיו כי מטה קלינטון הוא שהפיץ ראשון את השמועות בדבר מקום הולדתו של הנשיא אובמה. מכך עוד הצליח טראמפ להתחמק באלגנטיות מסוימת, אבל הנקודה השנייה שבה העמיד את טראמפ במבחן - בעיין תמיכתו במלחמה בעיראק, שכעת הוא מתכחש אליה - הותירה את המועמד הרפובליקני מגומגם. הולט מביא עמו הילה של עיתונאי מוערך ואובייקטיבי, והרגע הזה הוא ודאי לא מאלו שטראמפ ירצה לזכור מהעימות.
7. הזווית הבינלאומית - והישראלית
שני מנהיגים זרים בלבד הוזכרו בעימות: ולדימיר פוטין ובנימין נתניהו, לצד שני אישים בינלאומיים נוספים: מנהיג אל-קאעדה לשעבר אוסמה בן לאדן, ומנהיג דאעש, אבל בכר אל-בגדאדי. טראמפ אפילו גייס את ראש הממשלה לצדו - "הוא לא מרוצה מההסכם עם איראן" - אבל מבחינת האוזן הישראלית, צריך גם להקשיב למסר הבדלני הנחרץ למדי של המועמד הרפובליקני, שהבהיר: אנחנו לא הולכים להיות השוטר של העולם. אם לא אנחנו, אז מי? האמירה הזו צפויה לספק רוח גבית לטענות לפיהן טראמפ מתכוון להותיר את ניהול העולם לידידו הרוסי.
8. הדיפלומטית ואיש העסקים
רגעי הסיום בעימות ממחישים יפה את המגמות ששלטו בו. שני המועמדים נשאלו אם יכבדו את בחירת יריבם. קלינטון, בממלכתיות רבה, השיבה בפשטות שהיא "מאמינה גדולה" בדמוקרטיה האמריקנית. טראמפ, לעומת זאת, לא השיב כהרגלו באופן ישיר לשאלה, אלא פצח בנאום נוסף בדבר חוסר התאמתה של קלינטון, ולבסוף הסכים להודות שאם תהיה נשיאה, הוא יתמוך בה. וזהו בדיוק ההבדל בין שני המועמדים שבלט לכל אורך העימות. קלינטון הצליחה היטב לשווק את תדמית הדיפלומטית השקולה והאחראית ("מה אתה מציע בעניין איראן? לצאת לעוד מלחמה? אנחנו הבאנו הסכם שעובד"), ואילו טראמפ המשיך למכור בהצלחה את תדמית איש העסקים הבלתי-שגרתי, שיעשה עסקאות ו"יחזיר את אמריקה לגדולתה".
הקהל של כל אחד מהם קיבל את מבוקשו, והשאלה היא, במידה רב, איך כל זה יתווך בהמשך, על ידי התקשורת, ובקטעי "המיטב" מהעימות שיופצו ברשת. כיצד זה ייראה? רוב כלי התקשורת כבר עוסקים בקדחת בדיקת העובדות, ומונים את מעידותיו של טראמפ. עם זאת, את בדיקת העובדות יראו כמה עשרות אלפי אנשים, ואילו את העימות ראו עשרות מיליונים. מה גם שכשמדברים על "רוב אמצעי התקשורת", שוכחים לעתים קרובות לציין כלי תקשורת אחד, הפופולרי ביותר בפער גדול, רשת "פוקס ניוז" - ושם, העניינים נראים אחרת. טראמפ הוזמן מיד לאחר העימות לאולפנו של המנחה שון הניטי, במה שקשה מאוד לתאר כ"ריאיון", אלא יותר כמסיבת ניצחון.
אז מי באמת ניצח בסופו של דבר? ניצחון בנוק אאוט ודאי לא היה כאן, ניצחון בנקודות - תלוי את מי שואלים. אם נניח שהעימות הסתיים בתיקו, הרי שבסופו של דבר - זה משחק לטובתו של טראמפ. המומנטום נמצא לצדו כבר כמה שבועות, הוא מצמצם את הפערים ואף מוביל בכמה מדינות מפתח, וקהל בוחריו הרבה יותר להוט ושש ללכת לקלפי מתומכיה המסויגים והמנומנמים של המועמדת הדמוקטית המקרטעת. קלינטון הייתה זקוקה לעימות שיסייע לה לפתוח מחדש את הפער, והיא לא קיבלה אותו.
מנגד, צריך גם לזכור שעימות הוא רק עימות. בעימות הראשון ב-2012 ניצח מיט רומני בנוק אאוט, לפי כל הסיכומים, ואילו הנשיא המכהן אובמה היה רדום למדי. אנחנו זוכרים מי נבחר בסוף.
