ארץ האפשרויות הבלתי אפשריות: אמריקה בוחרת וחבולה

זהו, אנו מתקרבים לסיומה של מערכת הבחירות המקוטבת ביותר, הנוראה והמרתקת של דורנו. עוד יום נדע מי הנשיא, או הנשיאה, על אף שייתכן מאוד שלא נדע בוודאות. יהיו טענות על זיופים, יהיו תביעות לספירה חוזרת. למה להפסיק את תחושת המיאוס שיש לציבור האמריקני מההליך הדמוקרטי כה מוקדם?

לא קשה להבין את הדיכאון והבושה שאופפים את האמריקנים בימים אלו. אם לשפוט לפי הכותרות בתקשורת והשיח הציבורי, בבחירות האלה מתמודדים זה מול זו טורף מיני ומאפיונרית - וכך נראית היום אמריקה למתבונן מהצד. ובכל זאת, מאחורי כל הרעש העצום שעמעם כל יכולת להבחין בין עיקר וטפל, היו, ועדיין יש, שאלות עקרוניות וחשובות. אמנם היה קצת קשה להבחין בכך בתוך המולת הסיסמאות והרפש, אבל בסופו של דבר, ובמבט לעתיד, נישאר עם נשיא או נשיאה בעלי תפיסות עולם שונות בתכלית, ולאו דווקא באופן שעולה בקנה אחד עם תפיסות המפלגות שהם מייצגים.

ההבדלים האידאולוגיים בין שני המועמדים מתחילים באישיות. הילרי קלינטון יותר שמרנית באופיה, תמיד הייתה. היא אדם המאמין בתיקונים קלים של מערכת שבסך הכול עובדת היטב. היא החלה את דרכה, הבה נזכור, כתומכת ניקסון כשבני דורה התייצבו לצד קנדי. היא תמכה בבארי גולדווטר, אולי השמרן מכל השמרנים שהציבה אי פעם המפלגה הרפובליקנית במרוץ לנשיאות, ורק בשנותיה במכללה חצתה את הקווים. טראמפ, לעומתה, הוא אדם של סיסמאות גדולות, מחוות גדולות, הצהרות גדולות - ולטענתו, גם של יכולות גדולות שיביאו תיקונים מסיביים במערכת שלדעתו נמצאת על סף חורבן.

אגב, לא רק לדעתו: רבים במפלגה הרפובליקנית ובמעגלים הסובבים אותה, בעיקר שדרי הרדיו הימניים, מאמינים שארצות הברית הפכה למדינת עולם שלישי תחת "הסוציאליזם של אובמה" - ואכן בכמה תחומים מצבה של ארה"ב מחפיר, ודאי לנוכח עוצמתה ועושרה. זכרו את סופת ההוריקן "קתרינה", את העיר פלינט המנותקת ממים כבר שנה, את התשתיות הקורסות. טראמפ מאמין שאמריקה מידרדרת, ויש לעצור את החורבן. קלינטון מאמינה שארצות הברית היא עדיין ארץ האפשרויות. לא הבלתי מוגבלות, אבל קיימות.

בתחום מדיניות החוץ, ההבדלים בין השניים בסיסיים. זה גם התחום שבו אמור להיות לקלינטון יתרון על פני יריבה, עקב שנות הניסיון כשרת החוץ וכאשת נשיא. קלינטון מעט חריגה בנוף הדמוקרטי בעמדותיה הנציות, גם מדובר בנץ מתון: היא תמכה בפלישה לאפגניסטן לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר, ותמכה גם בפלישה לעיראק במלחמת עיראק השנייה שהוביל ג'ורג' בוש הבן, הרפובליקני. גם טראמפ תמך בה אז, על אף שהוא מכחיש זאת היום.

קלינטון כנשיאה אמנם תמשיך בגדול במדיניותו של אובמה, המתבססת על בריתות דיפלומטיות וצבאיות, בראשן ברית נאט"ו, והעדפת דיפלומטיה על פני עימות - אבל תהיה קשוחה יותר מאובמה מול רוסיה, בזירות כמו אוקראינה וסוריה. זאת בלי קשר למעורבות רוסיה לטובת טראמפ במערכת הבחירות, אם כי זה כמובן יעצים את הרצון להעמיד את ולדימיר פוטין במקומו. היא לא תוכל להצטייר כנסוגה מעימות, עם פוטין ועם סין למשל, לפחות לא כשהיא מואשמת בהתקפלות בפני העולם, ולא כשהיא האישה הראשונה הנבחרת לנשיאות.

היא אולי תעביר למורדים המתונים בסוריה נשק נוסף, אבל לא תשלח חיילים לשטח בסוריה, או בכל מקום אחר, אם רק תוכל להימנע מכך. היא בוודאי תצא בהצהרות כדי לטעת אמון בלב בעלות בריתה של ארה"ב, המוטרדות ממה שנראה כנסיגה אמריקנית ממחויבויותיה בעולם, בעיקר במזרח התיכון. היא תחפש נואשות הישג במלחמה נגד "המדינה האסלאמית", ותמשיך במדיניות החיסולים של הנהגת דאעש ואל-קאעדה. יש להניח שתשקיע גם בהצטיידות וחידוש בזרועות צבא ארצות הברית, כי למראית העין יש חשיבות.

ומה איתנו? מן הסתם, הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא נושא מרכזי על סדר יחסי החוץ של ארה"ב, וכאן, קלינטון היא במידה רבה המשך מדיניות אובמה, "שתי מדינות לשני עמים" והפסקת ההתנחלויות, גם אם נחשבת לידידת ישראל גדולה ממנו. טראמפ, לעומתה, הוא חתול בשק שקשה לומר כיצד יפעל. מצד אחד הוא משדר, בעיקר לאחרונה, מסרים של תמיכה בלתי מסויגת בישראל וב"כל פתרון שיהיה מקובל עליה". מצד שני, בעבר דווקא הצהיר שיהיה "נייטרלי" בסכסוך (וזכה על כך לקיתונות של ביקורת מצד קלינטון, שהדגישה זאת בנאומה באייפא"ק), ואף הצהיר כי ידרוש מישראל לשלם על הסיוע הביטחוני שהיא מקבלת. וישנם גם איראן והסכם הגרעין - גם שם, קלינטון היא המשך מדיניות אובמה, אולי עם מעט יותר חשדנות, ואילו טראמפ טוען שההסכם עמה הוא "הגרוע בהיסטוריה". האם זה אומר שיפעל לבטלו? גם כאן, קשה לומר.

טראמפ, לעומת זאת, בתפיסתו העמוקה, הוא בדלן - ובכך הוא חורג לחלוטין מהאקטיביזם הניאו-ליברלי התקיף שמשל במפלגה הרפובליקנית עד אליו. הוא מדבר על חיזוקה של ארצות הברית, בהחלט, הוא מדבר על חיסול דאעש, אבל בבסיס הוא אדם הנרתע ממחויבויות בינלאומיות, ממערכת הבריתות שארה"ב מובילה.

צ'מברליין, ראש ממשלת בריטניה, שאל בזמנו בנאום רדיו, בשיא "משבר מינכן", מדוע עלינו להילחם למען אנשים שעליהם אנו איננו יודעים כמעט דבר (הצ'כים). טראמפ, בדומה לו, לא מעונין שארצו תסתבך למען ליטא, נניח. או דרום קוריאה. ודאי לא סוריה או עיראק. הוא טוען אמנם שהוצאת הכוחות מעיראק היתה מוקדמת וגרמה ליצירת ריק שבו נוצר דאעש, ויש בהחלט מן הצדק בטענה, אבל הוא אינו מעוניין לשוב לעיראק. הוא דורש מבעלות בריתה של ארצות הברית לשלם עבור ההגנה שהיא מספקת להן, לשאת בחלקן ההוגן בעלויות העצומות של ברית נאט"ו. ושוב, יש מן הצדק בדבריו. בנושא היחסים הבעייתיים עם רוסיה, הערצתו לפוטין בפרט ודיקטטורים בכלל, האם ישאיר לרוסיה את ההובלה בכל הזירות - זה מה שמשתמע מנאומיו כעת. מה תהיה מדיניותו בפועל? קשה באמת לדעת, כמו בכל תחום.

גם בנושא המשלב בין דיפלומטיה וכלכלה - הסכמים בינלאומיים - שוב, קלינטון היא הרפובליקנית. היא תומכת - או תמכה, עד שהתברר לה כמה הנושא הזה שנוי במחלוקת - בהסכמי הסחר, השנואים במידה שווה על טראמפ ועל ברני סנדרס. היא בעד גלובליזציה, רואה את יתרונותיה, את הרווח של ארצות הברית מכך שמוצריה - אפל, דיסני או נייקי - נמכרים ברחבי העולם. טראמפ מצדו זוכר, ומזכיר, שהסמארטפונים והסניקרס מיוצרים בסין. הוא רוצה להקים חומות מכס, להגן על התעשייה האמריקנית, להחזיר את המפעלים הביתה. האם זה אפשרי בכלל בימים אלה? שאלה גדולה.

נושא נוסף הוא ההתחממות הגלובלית והצעדים שיש לנקוט נגדה. קלינטון תומכת בהסכם פריז, בהפחתת פליטת גזי החממה. טראמפ, כמו רבים בסביבות המפלגה הרפובליקנית, טוען שאין בכלל התחממות גלובלית, וגם אם יש, איננה מעשה יד אדם, ומכאן שאין לנקוט נגדה שום צעד, כי הרי לכל צעד יש מחיר כלכלי, יש עלויות שסופגת התעשייה. אם ייבחר טראמפ, הוא בהחלט ירצה לבטל את ההסכם, להוציא את ארצות הברית ממנו. בתחום זה, ולא רק בו כמובן, הוא ימצא עצמו בעמדה מנוגדת לזו של בעלי בריתה של ארצות הברית. בכלל, המפגש הראשון של הנשיא טראמפ בפסגת ראשי ברית נאט"ו יהיה מעניין, בלשון המעטה.

בכלכלה הפנים-אמריקנית, טראמפ יבקש להמשיך בקו של קיצוצי מסים מסיביים והקטנת החוב הלאומי. קלינטון מדברת גם היא על הקטנת החוב, אבל על תכנית שבה יוגדלו המסים על העשירים ביותר. קלינטון תרצה להמשיך את מדיניות אובמה, הכוללת גם התערבות של הממשלה במשק, היא מצביעה על ההצלחות - למשל חילוץ תעשיית הרכב במשבר 2008, והעמדתה, אולי הזמנית, על רגליה. טראמפ מדבר על הקטנת הרגולציה, יציאת הממשלה מהמשק. נושא שבו רואים את חילוקי הדיעות בבירור הוא חוק הבריאות, המכונה "אובמה-קר" - קלינטון טוענת שהחוק טוב ויש לתקן אותו, טראמפ טוען שמדובר באסון שיעמיס עלויות בלתי נתפסות בעתיד על המשק האמריקני. כל אחד מהם נסמך על כלכלנים משלו, אבל בעיקר על השקפת עולמו, ובמקרה הזה דווקא כן השקפת העולם של מפלגתו.

בנושאי פנים - טראמפ מתעתע. מצד אחד, הבה נזכיר שמדובר במיליארדר ניו יורקי במקורו, הנשוי בפעם השלישית. לא בדיוק שמרן האמון על "ערכי המשפחה" המקודשים (ובל נשכח שהיה דמוקרט בעברו, ואף תרם כסף לקלינטון עצמה במרוצה לסנאט). ובכל זאת הקו שהוא נוקט כעת הוא קו שמרני קיצוני גם עבור רבים מהרפובליקנים. הוא שב ומצהיר כי יפעל לביטול פסיקת "רו נגד ווייד" המתירה קיום הפלות מלאכותיות בארצות הברית. זה יהיה המבחן הראשי של השופטים העליונים שיבקש למנות, לצד תמיכה מוחלטת בזכות לשאת נשק. קלינטון מעוניינת לשנות את חוקי הנשק: להשאיר את הזכות לשאת נשק - כי אין אופציה אחרת - אבל להמשיך בתהליך ההגבלה שלה, למשל נשק אוטומטי. בנושא שוויון זכויות לקהילה הלהט"בית, כאן כמובן קלינטון לחלוטין בצד הליברלי, וטראמפ יחסית מגומגם.

ואם קהילות, אז הגענו לעוד קו שבר המפלג את ארצות הברית בבחירות האלה. הלבנים נגד השאר. או יותר נכון, הגברים הלבנים. נכון, זו הכללה גסה, אבל גם אם מדברים עליה בקודים, היא קיימת. טראמפ מבהיר שהוא מתנגד להגירה באשר היא, במיוחד מוסלמים, פליטים מהמזרח התיכון ואפגניסטן, אבל לא רק. הקמפיין שלו נבנה סביב חזון החומה שתעצור את שטף ההגירה ממקסיקו. תומכיו במידה רבה הם הלבנים החשים שהמדינה בורחת להם מהידיים לידי "ההם" – ההיספנים, השחורים, האסיאתים.

קלינטון מנהיגה מפלגה הבנויה על קואליציה של מיעוטים (ונשים - אולי הנושא שבלט יותר מכל בקמפיין שלה). ובתפיסת עולמה החברתית, היא כיום ליברלית, גם אם יש לה שורשים שמרניים. היא מבקשת להעביר רפורמת הגירה שתעניק זכויות למיליוני המהגרים הבלתי חוקיים הנמצאים בארצות הברית, וגם להגדיל את מספר הפליטים הסורים המגיעים אליה.

אז זהו. הבחירות מתחילות בעוד כמה שעות (בעצם החלו כבר, הרי מיליונים כבר הצביעו בדואר). מה שנותר כעת הוא הפוש האחרון, המאבק על כל מצביע. לשנע כמה שיותר אל תחנות ההצבעה, לוודא שאין איומים על המצביעים, וכמובן, החשש הגדול, שאין זיופים או פגיעה בהליך הדמוקרטי. לא רק בקלפי, אלא בבדיקת ההצבעות במכונות הממוחשבות, בעידן הסייבר הנוכחי. בעוד 24 שעות אנו אמורים לדעת מי הנשיא, ואיזה פרלמנט יכהן במדינה המשפיעה ביותר בעולם.

מי שהתבונן, כמוני, במערכת הבחירות הזו, השתאה שכך נראית ארצות הברית של אמריקה, שזה מה שהפיקה הפוליטיקה שלה. ואולי, כמו בדברים אחרים שבהם ארצות הברית מובילה, כך תיראה הפוליטיקה בעולם כעת. לא מחשבה מעודדת. ועדיין, עם הכול, היה כאן גם ויכוח אידיאולוגי, ישנם גם ערכים, לא הכל רק דמגוגיה האשמות וציוצים. נתנחם בזאת.

אורן נהרי הוא עורך חדשות החוץ של ערוץ 1