מהפך ביחסים בין מדינות ממלחמה לשלום הוא תמיד אירוע דרמטי והוא מסעיר לא רק את העמים הנוגעים בדבר. העולם מתרגש לראות אויבים מרים שממירים עוינות בידידות. שבטים אינדיאנים שעברו ממלחמה לשלום, ערכו טקסים שבהם מנהיגיהם עשנו "מקטרת שלום", וכדי לבשר לעולם את השגת השלום, נשפו את העשן לארבע רוחות השמיים. בעידן המודרני, אירוע כזה מלווה בטקסים רבי רושם שמועברים בשידורים ישירים בטלוויזיה ובאינטרנט לכל קצווי תבל.
הנשיא ג'ימי קרטר פתח במסורת של עריכת "טקסי שלום" בין ישראל לערבים בבית הלבן. הטקס הראשון נערך בספטמבר 1978 לרגל החתימה על "הסכמי קמפ דיוויד" בין ישראל למצרים, בהשתתפות מנחם בגין ואנואר סאדאת. הטקס השני נערך לרגל חתימת הסכם השלום בין המדינות והאישים האלה באותו מקום במרץ 1979.
את צמד הטקסים הבא יזם והפיק הנשיא ביל קלינטון. למרות שארצות הברית הייתה מחוץ לשיחות הסודיות בין ישראל לאש"ף, קלינטון פרש את חסותו על הסכמי אוסלו וקיים טקס שלום בבית הלבן בספטמבר 1993, בהשתתפות יצחק רבין ויאסר ערפאת. לאחר שנה, קלינטון, רבין והמלך חוסיין חתמו על הסכם שלום עם ירדן, בטקס שהפעם נערך בערבה. בכל הטקסים האלה השתתפו אלפי אנשים והם שודרו לכל העולם על ידי אלפי עיתונאים.
עוד בוואלה!
מטרת הטקסים הייתה לגייס דעת קהל תומכת בהסכמים בקרב המדינות החותמות, וקיומם בבית הלבן נועד להמחיש את הגיבוי שארצות הברית והקהיליה הבינלאומית העניקו להם. בישראל הייתה התנגדות לוויתור על כל חצי האי סיני בתמורה להסכם השלום, ובמצרים שררה עוינות רחבה ליחסים עם ישראל, שנמשכת עד היום.
אש"ף וישראל נשבעו שלעולם לא יכירו האחד בשני, לא ינהלו משא ומתן ובוודאי שלא יכרתו הסכם שלום. למרות הקשרים הטובים בין חוסיין למנהיגים ישראלים, עמו רחש איבה לישראל שגם היא נמשכת עד היום. הטקסים נועדו לצמצם את ההתנגדות הציבורית להסכמים בעולם הערבי ובישראל וליצור דינמיקה של בניית אמון ויישומים מלאים בשטח.
ההסכמים עם האמירויות ובחריין הם חשובים, מאוד אבל לא דומים להסכמים ולטקסים הקודמים. למרות השמות הפורמליים, לא מדובר בהסכמי שלום בין מדינות שלחמו האחת בשנייה. זוהי נורמליזציה של יחסים שמתקיימים כבר שני עשורים.
אין התנגדות להסכמים בישראל עם שתי המדינות. אין התנגדות באיחוד אמירויות אבל יש הסתייגות מסוימת בבחריין, שרוב תושביה הם שיעים. בניגוד לעולם הערבי שגינה והחרים את מצרים בגין השלום שכרתה עם ישראל, היום, רוב העולם הערבי מברך על הנורמליזציה עם האמירויות ובחריין.
בטקסים הקודמים השתתפו ראשי המדינות. הפעם את הצדדים הערביים, שהם היותר חשובים, מייצגים רק שרי החוץ. הטקסים הקודמים היתוו דרך אבל לא היה ברור אם הצדדים יבצעו אותה. הפעם קצב הנורמליזציה יותר מהיר מהטקס. התרומות של בגין ושל רבין להסכמים היו קריטיות, ושל נתניהו, לדבריו, היו מזעריות.
הנשיא דונלד טראמפ ונתניהו חיפשו "תמונת ניצחון" שתעמעם את כישלונותיהם המחפירים בניהול משברי הקורונה הקשים. בבחירות לנשיאות המתקרבות, טראמפ מפגר אחרי יריבו ג'ו ביידן ואין באמתחתו שום הישגים במדיניות החוץ. הטקס המפואר והמרשים יעצים ברעש תשורתי הישג דיפלומטי. הטקס מועיל גם לנתניהו כי הוא ממחיש את מעמדו הבינלאומי ומסיט את תשומת הלב, לפחות זמנית, ממשברי הקורונה.
בשל משבר כלכלי קשה, טקסי השלום המרשימים של קרטר לא עזרו לו לזכות בכהונה שנייה, הוא הפסיד ב- 1980 לרונלד רייגן, וטראמפ נמצא היום באותו מצב. מעבר לימים הקרובים, ספק אם הטקס יחזק משמעותית את מעמדו של נתניהו. בשתי הארצות, המגיפה והקריסה הכלכלית הרבה יותר חשובים מהטקס.
פרופ' איתן גלבוע הוא מרצה ומומחה לארצות הברית וחוקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר-אילן