לאחרונה החליטו תנועות פתח וחמאס לקיים בחירות לגופי השלטון הפלסטיניים המרכזיים, אולם המהלך עדיין לא קודם באופן ממשי. כמו נושאים רבים אחרים, גם סוגיית הבחירות הללו ממתינה לתוצאות הבחירות בארצות הברית, שכן קיום הבחירות הפלסטיניות אינו החלטה פלסטינית בלבד; רבים משתתפים בהחלטות הנוגעות לרשות - ישראל וארצות הברית בראשם. לכן, ניתן להעריך שההחלטה הרשמית לקיום הבחירות לרשות הפלסטינית לא תתפרסם לפני שייוודעו תוצאות הבחירות לנשיאות בארצות הברית.
איזה עתיד מייצג כל אחד משני המועמדים עבור הפלסטינים? יש האומרים כי ביידן עתיד לייצג את ההיפך מטראמפ. הוא מתנגד לתוכנית הסיפוח; הוא הודיע שהוא נחוש לפתוח מחדש את נציגות אש"ף בוושינגטון ולחדש את היחסים בין ארצות הברית לפלסטינים; לחדש את התמיכה הכלכלית ברשות ובסוכנות האו"ם לסיוע לפליטים הפלסטינים (אונר"א); ולפעול עם הקהילה הבין־לאומית ועם הקווארטט לחידוש המשא ומתן הישראלי־פלסטיני. במילים אחרות, ביידן יבקש להחזיר את המדיניות האמריקאית לזו שהייתה נהוגה ערב כניסת טראמפ לבית הלבן.
לגבי עמדתו בנוגע ליחסי פתח־חמאס ולבחירות שבפתח, ישנן כמה סברות. יש הסבורים שניצחון של ביידן יגרום לפתח לחשוש מהבחירות, שכן הן עלולות להשיב את חמאס למנגנוני הרשות, ולפיכך לעיכובן. מנגד, יש הסבורים שביידן עצמו יתמוך בשילוב תנועת החמאס בממסד הפלסטיני הרשמי, בתנאי שזו תתמתן ותיתן אור ירוק למשא ומתן ולהמשך הרגיעה, עמדה שלא ברור כיצד תתקבל ברשות.
טראמפ וביידן - אז מה בעצם ההבדל?
ומה אם טראמפ ינצח? במקרה זה הפלסטינים כנראה יעדיפו למהר לבחירות. אחדוּת ובחירות משותפות יהיו אז התשובה הפלסטינית כנגד האיום המתמשך על האינטרס הפלסטיני מצד טראמפ ועמדותיו בנוגע לסכסוך. אולם למען האמת, לא בטוח כלל שיש הבדל גדול כל כך בין טראמפ לביידן. ביידן הרי שב והצהיר על נטייתו הפרו־ישראלית, ולדוגמה אמר ש"אין צורך להיות יהודי כדי להיות ציוני".
בנוסף לכך, מדיניות החוץ של ארצות הברית מתנהלת בעיקרה על ידי פקידי הממשל, ולא על ידי הנשיא; אותם פקידים אמריקאים בכירים במשרד החוץ תמכו מאז ומעולם בישראל ובעליונותה הצבאית על מדינות ערב, תוך התעלמות מזכויות הפלסטינים.
"מדוע שלא נהמר על ניצחונו של ביידן? הרי כל העולם מהמר עליו", כך אמר בכיר פלסטיני, והוא לא היחיד. אך למרות ההבדלים בין טראמפ לביידן, אסור לפלסטינים להפריז באמון שהם נותנים במנהיג המפלגה הדמוקרטית. מנהיגי הדמוקרטים הרי הביעו באופן היסטורי תמיכה בעמדות הישראליות במשא ומתן עם הפלסטינים, ומתוך כך תמכו בירושלים המאוחדת כבירת ישראל, בדחיית זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים וכן הלאה.
כמו כן, המשליכים את יהבם על ביידן מתעלמים מכמה עובדות: ראשית, יהא הנשיא אשר יהא, הוא אינו המחליט היחיד. הקונגרס מהווה מוקד חשוב ביותר לקבלת החלטות, דוגמת ההחלטה על העברת השגרירות האמריקאית לירושלים.
שנית, ביידן מתנהל מול ישראל ימנית וקיצונית יותר מבעבר, וההוכחה לכך היא ההתחזקות האדירה של מפלגת "ימינה" בראשות נפתלי בנט.
שלישית, סדרי העדיפויות של מדינות ערב השתנו, והסוגיה הפלסטינית כבר אינה נמצאת בראש מעייניהן. עבור רבות מהן ישראל אינה האויב עוד, אלא בעלת ברית בהתמודדות מול סכנות משותפות. כלומר, מדינות ערב לא יפעילו לחץ על ביידן שיפעל נגד ישראל.
רביעית, אלה הסומכים על ביידן שוכחים שבעקבות התפשטות הקורונה והשלכותיה הכלכליות, הסוגיה הפלסטינית כמו סוגיות מדיניות חוץ אחרות אינה עומדת בראש סדר העדיפויות של ביידן.
את העתיד הפלסטיני יקבעו הפלסטינים
לאור כל האמור לעיל, הפלסטינים צריכים להפסיק לחשוב על תוצאות הבחירות מעבר לים ולהתרכז בחשיבות הבחירות כאן במולדת. עליהם להתמקד בכך שהם, הפלסטינים, אחראים לגורלם, וכי קיום הבחירות ברשות הפלסטינית תלוי בסופו של דבר ברצון של הפלסטינים ובתוצאות הדיאלוג בין פתח לחמאס, הדיאלוג הפלסטיני הכולל, ורק אז בעמדותיהן של מדינות אחרות. בפני הבחירות הפלסטיניות עומדות משוכות רבות, פנימיות וחיצוניות, והמפתח להתגברות עליהן טמון בהבנה שהבחירות חייבות להתקיים, ושהן חייבות לקדם אחדות אמיתית, שותפות אמיתית והתקדמות לסיום הפילוג הפלסטיני בין פת"ח לחמאס.
ביידן רע לפלסטינים, וטראמפ כנראה רע אף יותר. ולכן מי שישים את מבטחו באחד מהם, יתאכזב. הפלסטינים צריכים להסתכל פנימה ולא החוצה: לפעול ליצירת אחדות על בסיס של לאומיות ושותפות אמיתית. די לפילוג, די לייאוש מהאפשרות של אחדות, די לאשליות שנוכל להגיע להסדר במשא ומתן בתיווך בין־לאומי. רק אחדות פלסטינית תוכל לייצר אסטרטגיה חדשה. את הגורל הפלסטיני יקבעו הפלסטינים - ולכן רק פעולה פלסטינית אקטיבית ופרודוקטיבית ורק פעולה שמניעיה הם לקיחת הגורל הפלסטיני בידיים, תוכל להביא מזור אמיתי לפלסטינים: סיום הכיבוש והשבת החירות והעצמאות.
האני אל־מסרי הוא פובליציסט ופרשן פוליטי, ומנהל המרכז הפלסטיני למחקרי מדיניות ולמחקרים אסטרטגיים "מסאראת". המאמר המלא התפרסם בעיתון "אל־קודס". גרסה מקוצרת זו מתפרסמת בחסות "אופק לתקשורת הערבית", מיזם משותף למכון ון ליר, לפורום לחשיבה אזורית ולמרכז אעלאם. מערבית: דולי ברוך