(בווידאו: נאום הניצחון של טראמפ, השבוע)
"יהיה מה שיהיה, השמש תזרח גם מחר", אמר הנשיא היוצא אובמה, כשניסה לעודד את מחנהו. אבל בזמן מפלה - ומה שקרה השבוע היה תבוסה ניצחת ואיומה -, קשה למחנה המנוצח למצוא נחמות פילוסופיות.
והעולם כולו, שהכין עצמו לטוב או לרע לכך שהילארי קלינטון היא הנשיאה ה-45 של ארצות הברית, צופה כעת בחרדה. שהרי בעלות בריתה של ארצות הברית לא רצו ואינן רוצות את דונלד טראמפ כנשיא. והפתגם המקסיקני מקסיקו האומללה, כה רחוקה מאלוהים, כה קרובה לארצות הברית, מעולם לא נראה אקטואלי יותר.
ביקשו ממני לכתוב טור שמזכיר כי זה לא סוף העולם. לא קץ הציוויליזציה. שלא תהיינה אי הבנות מצער אותי שהמעצמה הגדולה והחשובה בעולם בחרה לנשיא אדם שהטריד נשים, מיזוגן, חסר ניסיון, ואפשר להמשיך את רשימת התארים המפוקפקים. אבל כן, יש כמה נחמות, יש דברים שכדאי לזכור.
בראש ובראשונה, טראמפ אכן בלתי צפוי. אבל בלתי צפוי זה גם בלתי צפוי לטוב, לא רק לרע. טראמפ אכן יכול להפתיע אותנו, את העולם כולו לטובה.
הבה נזכור נשיאים שבשעת כניסתם לבית הלבן לא הוערכו, בלשון המעטה. הארי טרומן, החנווני ממיזורי, היורש את פרנקלין דלנו רוזוולט, מקבל החלטות קשות, מעצב את דוקטרינת בלימת הקומוניזם הקרויה גם דוקטרינת טרומן, מעביר את תכנית מרשל העומדת בבסיס השגשוג המערב אירופי ומניעת עליית הקומוניזם לשלטון במדינות מערב אירופה. נזכור את טדי רוזוולט, סגנו הבלתי צפוי, כן, שוב ההגדרה הזו, המגיע לנשיאות אחרי רצח קודמו ויליאם מקינלי והופך לאחד הנשיאים הדגולים בתולדות ארצות הברית, במדיניות פנים ובמדיניות חוץ. ואפשר גם אף שזה מרחיק לכת להשוות אליו את טראמפ, לזכור שכאשר נכנס לתפקידו לינקולן איש לא ראה בו את הגדולה שתאפוף אותו.
האגף הליברלי בפוליטיקה האמריקנית בהלם מוצדק. הם חשבו שחקיקה מתקדמת, נאורה, היא כעת חלק מהקונצנזוס. שוויון זכויות ללהט"בים, זכות האישה על גופה, אולי תחילת הגבלה על נשק חם אוטומטי, ומתברר להם שלא זה המצב, ועתה חלק מהדברים האלה יימחקו, אולי אף הזכות להפלות. ודאי אם, וזה הרי חלק מסדר הקדימויות של הנשיא טראמפ, יושבעו שופטים עליונים שמרנים עד שמרנים מאוד.
אבל זו הרי תנועת מטוטלת הליברליזם, כמו השמרנות, הוספדו בעבר ולא פעם, וקמו מקברם הפוליטי. ההקבלה ההיסטורית היא בחירות 1952 שבהן היה ג'ו מקארתי לכוח המוביל בפוליטיקה האמריקנית, הליברלים הובסו ואף נרדפו. ושמונה שנים אחר כך נבחר ג'ון קנדי. ולימים, אחרי ניקסון ורייגן ובוש ובוש הבן עלה ברק אובמה הליברל. זו תבוסה לרעיון הליברלי אבל לא סופית או סופנית.
וכן, טראמפ יבטל את חוק הבריאות של אובמה. ארצות הברית אינה אירופה, תפיסת אחריות המדינה שונה. אובמה ניסה להכניס סוציאל-דמוקרטיה אירופית לפוליטיקה האמריקנית. הגוף מתברר דחה את ההשתלה. ויש קולות האומרים שזה לא נורא, כי חוק אובמה-קר כפי שהתקבל אינו מספיק טוב מבחינת הכיסוי ועלויותיו אדירות, שתעלינה בעתיד.
ואם אנו עדיין במדיניות פנים בנאום הניצחון הדגיש טראמפ את שיקום תשתיות אמריקה. את שיקום הגטאות העירוניים. בהנחה שהוא יקיים את הבטחתו זו פעולה מבורכת. התשתיות בארצות הברית אכן קורסות הכבישים, בתי החולים, בתי הספר, הגשרים. כל אלה נמצאים במצב מחפיר. ולשואלים איך זה מתיישב עם האידיאולוגיה הרפובליקנית המתנגדת למדינה הגדולה, נזכיר שהיה זה הנשיא הרפובליקני הגדול דווייט אייזנהואר שהקים את מערכת הכבישים הבין מדינתית, שהחל את הפרויקט שיהיה לימים האינטרנט.
ואולי הנשיא טראמפ יצליח לשכנע, או להפחיד, חלק מהתאגידים הרב לאומיים העשירים עד גועל להחזיר חלק מרווחי העתק שלהם לארצם, לארצות הברית, לשלם מיסים. זה בהחלט חיובי. והוא אולי יוכל לעשות זאת כי הוא לא חייב דבר לאיש. לא לוול סטריט, לא למיליארדרים תורמים, לא קבוצות לחץ. כולם היו נגדו מהממסד הרפובליקני ועד אילי ההון. בניגוד להילארי קלינטון, הוא לא בכיס של אף אחד, הוא יוכל לומר בצדק גמור שהוא חופשי לפעול על פי ראות עיניו. העם איתו ונתן לו מנדט מושלם, אין מי שיכול לגבות מנו שטרות חוב, אמיתיים או מטאפוריים.
הממסד בלחץ. הוליווד גם. העולם גם. אבל זה שהממסד בוושינגטון בלחץ אינו בהכרח דבר רע. זה טוב שפוליטיקאים יזכרו שיש בחוץ מציבור בוחרים היכול להדיח אותם, היכול לבחור באחרים על פניהם. זו תזכורת מרעננת.
וזו ארצות הברית. יש בה חוקה. יש הפרדת רשויות. יש כללי משחק, גם אם חלקם רוסקו בשנה וחצי האחרונות. יש פתגם יהודי האומר "חכם השביל מההולך בו", או אם תרצו "דברים שרואים משם" וכל שאר הפתגמים המרגיעים האומרים שטראמפ לא יהיה רודן. הוא לא יהיה פוטין או ארדואן, שלא לדבר על השוואות מופרכות עוד יותר. הוא יצטרך לעבוד עם, ולזכות באמונם של המטכ"ל, בית הנבחרים, הסנאט, מנהיגי הקהילה העסקית בוול סטריט, ראשי חברות ההייטק. כן, החשדנות והשנאה ההדדית גדולים, גם, ואולי אפילו בעיקר בין טראמפ למנהיגי מפלגתו אבל הם יעבדו יחד. אולי.
בתחום מדיניות חוץ, ואנו עדיין בפרק המנחם על טראמפ שאולי יתבגר וישנה או ימתן הצהרות בפרק מאה הימים הראשונים נעלם נושא החומה בגבול מקסיקו. נעלם גם הפרק על גירוש מוסלמים. ההצהרות שלו בדלניות, אפילו מאוד, וזה מכניס לפאניקה את המדינות הבלטיות, פולין, דרום קוריאה ויש להניח שגם ישראל חוששת. השאלה הגדולה היא כמה מחזונו יוכל לממש. החזון, נזכיר כאן, כולל את ביטול כל האמנות הבין לאומיות שארצות הברית חתומה עליהן, מאמנת פריז בנושא האקלים ועד הסכם נפט"א שמאפשרת סחר חופשי עם קנדה ומקסיקו.
יש המשכיות שלטונית, לא כל כך קל לבטל בהבל פה את כל המערכת הבין לאומית שארצות הברית מובילה, ודאי לא מערכת הבריתות.
ולא נורא אם אכן ישתפרו היחסים בין רוסיה לארצות הברית כמובן, אלא אם יתברר שטראמפ מותיר לפוטין את כל מגרש המשחקים הגדול והרצחני הנקרא המזרח התיכון. גם לא נורא שאיראן תחשוש מעט, כי אכן כוח ההרתעה האמריקני נשחק בזמן אובמה. בין אם בצדק או לא, ההנחה העולמית הייתה שאובמה לא ישתמש בכוח, בכל מקרה. גם כאשר עשה זאת. ההנחה עם טראמפ תהיה שהוא, ובכן, בלתי צפוי, וזה מעורר תמיד חששות. ואיראן החוששת מביטול הסכם הגרעין, או איראן החוששת שארצות הברית לא רואה בה שותפה להסכם אלא יריבה או אויבת, היא איראן הנוחה יותר לישראל.
והגענו אלינו. איפה אנחנו נמצאים במפת העולם של טראמפ? קשה לדעת. יש שלל הצהרות סותרות, האחרונות שבהן חיוביות מבחינת ישראל. מבחינת ישראל הרשמית החשוב לא פחות מהנשיא טראמפ הוא הסנאט הרפובליקני, תומך ישראל נלהב.
גם לא נורא שלא נשמע עוד את צמד המילים "גורו הסקרים". לא ברור עד כמה נשמע כלל על סקרים, לפחות כפי שנערכו עד כה. נייט סילבר קנה את עולמו עם אובמה ואיבד אותו עם טראמפ. לא לבד כמובן. ההתמכרות לסקרים היתה רעה לפוליטיקה, כמובן רעה לתקשורת האמריקנית, והעולמית שהלכה בעקבותיה. נו מור נייט סילבר.
ובמקרה הגרוע ביותר, שכל התחזיות תתממשנה, שאכן אנו נמצאים בעידן דמגוגים חדש, עידן של גזענות וחוסר סובלנות ובדלנות אמריקנית ומה לא וזה אכן הסביר יותר מהתרחישים הדי אופטימיים ששרטטתי כאן תמיד יש לזכור את הפתגם הסיני הנבון המקלל את האדם: "הלוואי שתחיה בזמנים מעניינים", ותסכימו אתי, הזמנים האלה מעניינים. מעניינים מאוד.
אורן נהרי הוא עורך חדשות החוץ של ערוץ 1