טראמפ היה במיטבו בעימות נגד ביידן, אבל זה לא בהכרח טוב לו

מכירים את זה שאתם עוברים ליד תאונת דרכים, או בעצם רואים תאונת דרכים מולכם, ולא יכולים להתיק את העיניים? זו בערך הייתה החוויה מהעימות לפנות בוקר (רביעי).

אין הזדמנות שנייה לעשות רושם ראשון, אומר הפתגם הישן. אף שקצת קשה לדבר במונחי רושם ראשון על דונלד טראמפ, נשיא ארצות הברית וסלבריטאי בינלאומי עוד לפני בחירתו, וג'ו ביידן, סנאטור וסגן נשיא שכל חייו הבוגרים באור הזרקורים - אבל במובנים רבים זה היה. הבוקר הייתה הפעם הראשונה שבה האמריקנים ראו את שני המתמודדים על המשרה החשובה בעולם זה מול זה, באותו מקום, עונים לשאלות חשובות על מדינתם.

או זו הייתה התיאוריה, כי לא זה מה שקרה. זה נקרא עימות בעברית, באנגלית המילה היא debate, שזה בעצם חילופי דברים, שקלא וטריא, התדיינות. מה שהיה, נאמר זאת בעדינות, לא היה זה. היה ברור שטראמפ יהיה טראמפ. הוא היה חד, ממוקד, בא להוציא את ביידן משלוותו, לערער אותו ולבלבל אותו. הוא הצליח, במידה רבה מאוד.

אז בהתגוששות הבוץ הוא בהחלט ניצח. השאלה הגדולה - ואת זה נדע רק כשנקבל את סקרי דעת הקהל - היא האם הניצחון הזה בקרב ההיאבקות בסגנון חופשי שהתקיים בקליבלנד מתורגם לצמצום הפער.

כי הוצאת ביידן משלוותו, או להתפרץ לדברי המנחה כריס וואלאס, שמהרגע הראשון איבד שליטה על הנעשה, או ביידן, אינה המטרה. היא האמצעי. בלי שום ספק טראמפ שכנע את הבייס שלו. סביר להניח שטראמפ ששלט יותר בעימות הזה, באופן פיזי ממש, שכנע אנשים רבים שאכן הוא חד יותר מביידן. לא בטוח שהוא שכנע שהוא האדם הנכון.

באופן מעט מוזר כל אחד מהם הצליח יחסית טוב בנקודה שהייתה אמורה להיות נקודת החוזק של האחר. טראמפ יצא טוב, יחסית, מנושא הקורונה. הוא כמובן לא אמר את האמת, כל האמת ורק האמת, מצד שני עימות נשיאותי אינו דוכן עדים (וגם שם לא תמיד אומרים אמת). מנגד, ביידן צלח את נושא הכלכלה.

טראמפ וביידן הגיעו עם אסטרטגיה שונה לעימות. זו של טראמפ, לערער את היריב, עבדה. של ביידן, לא להיגרר, להיות ממוקד במסר, פחות. טראמפ דיבר אל ועל ביידן, ביידן פנה לאמריקנים ואולי כאן נמצאת נקודת החוזק שלו. הוא הרי מטפח את תדמית הדוד הטוב, בערך, וכשהוא פונה לעם הוא מצליח יותר.

כריס וואלאס, עיתונאי רשת פוקס ומראיין מוערך, ניהל את העימות. ניהל זו מילה גדולה. אולי אם אביו המנוח, המראיין המיתולוגי מייק וואלאס, היה שם העימות היה מנוהל טוב יותר, פחות כאוטי, יותר ממוקד במה החזון, סליחה על המילה הגדולה, של מי מהם שיהיה עוד כמה חודשים האדם רב העוצמה בעולם.

היו שישה חלקים, כל אחד בנושא אחר - בית המשפט העליון, הקורונה, הכלכלה, יחסי גזע והמהומות בארצות הברית, איכות הסביבה וטוהר הבחירות.

בפועל הייתה התגוששות בבוץ, בסגנון חופשי, כששניהם, איך נאמר בעדינות, לא מכבדים את המעמד. משתיקים זה את זה, קוראים זה לזה בשמות. "אתה לא פיקח, אל תדבר אלי על זה שאתה פיקח", טראמפ לביידן; "שקרן, גזען, ליצן", ביידן לטראמפ.

האם למדנו משהו חדש מהעימות שלא ידענו קודם? התשובה הקצרה היא לא. לא ברמת התכניות שלהם לאמריקה ועתידה, לא ברמת האישים. אפשר לשוב ולתהות כיצד מדינה של מאות מיליוני בני אדם, בהם מוכשרים, משכילים, ראויים, מצליחה להביא לישורת האחרונה דווקא את השניים האלה, אבל אותה שאלה יכולה להישאל לגבי כל דמוקרטיה.

טראמפ במשך חודשים הסביר שביידן - ג'ו המנומנם - דימנטי, מבולבל, השמאל הרדיקלי שולט בו. בימים האחרונים שינה טקטיקה לחלוטין, ומטה טראמפ הסביר שביידן הוא סנאטור ותיק, מעולה בעימותים, אחרי שהבינו שהם מציבים רף כה נמוך שמספיק שביידן יעמוד וישלים משפטים כדי שייראה כמנצח - או לפחות לא מפסיד.

זו הייתה השאלה הגדולה של העימות - האם, ועד כמה ביידן יתבלבל, יצא מריכוז, לא יזכור. אז כן, הוא התבלבל, יצא מריכוז, לא זכר שאלה. טקטיקת הלחץ על כל המגרש של טראמפ הצליחה במובן זה. האם זה סייע לטראמפ, האם סגר את הפער?

הנתונים ערב העימות היו שביידן מוביל ב-7% בארצות הברית כולה, ובכל מדינות המפתח - אם כי בחלקן ביתרון זניח, וטראמפ מצמצם את הפער. נתון חשוב יותר - רק 5% מהאמריקנים טרם החליטו במי לבחור, ועל פי הניסיון משנים קודמות, עימותים משנים פחות דעה ממה שנוטים לחשוב.

בנושא בית המשפט העליון, שאותו ביידן העביר לנושא ביטול חוק הבריאות, אובמה-קר, דבר שהמועמדת של טראמפ לבית המשפט העליון איימי קוני בארט תומכת בו, כבר היה ברור לאן נוטה העימות. טראמפ ניצח, כפי שניצח במרבית הסגמנטים, אבל בנקודות, לא בנוקאאוט. אובמה-קר הוא נקודת חוזק של הדמוקרטים.

גם נושא הקורונה היה אמור להיות קל לביידן - אבל טראמפ שלט בדיון, האשים את סין, הסביר שביידן היה מביא למוות פי עשרה. ביידן נגרר בלא הצלחה.

דווקא בנושא הכלכלה ביידן התאושש - הסביר למצלמה שתכניותיו של טראמפ טובות לעשירים המופלגים, לא לאמריקנים הרגילים. וכן, זו הייתה ההזדמנות שעלה נושא המסים של טראמפ - הנשיא התחמק והמנחה לא לחץ אותו. כשביידן דיבר על תכניתו הכלכלית היה הרגע היחיד שהזכיר במשהו עימותים מהעבר, שבהם יכלו להציג עמדות.

אבל זה עבר מיד, כשטראמפ תקף את בנו של ביידן ועסקיו בסין ואוקראינה. ביידן ניסה להיראות ממלכתי, לא תקף את משפחתו של טראמפ, אבל נגרר להכחיש, ובדיון של האשמה והכחשה טראמפ תמיד ינצח.

משפחת ביידן הועלתה שוב, הפעם על ידי ביידן, שתקף את טראמפ על שאמר שפריירים ומפסידנים מתגייסים לצבא, והזכיר שבנו התגייס ולחם בעיראק. טראמפ ירד נמוך עוד יותר מהרגיל כשהזכיר שהבן (המת) היה מכור לסמים, ביידן ענה שאכן היתה לו בעיית סמים, אבל הוא התגבר עליה.

החלק הבא הוקדש לנושא הגזע בארצות הברית, והנקודה המרכזית בו הייתה כשוואלאס שאל פעמיים את טראמפ אם הוא מגנה את תומכי הגזענות הלבנה, האם קורא להם לסגת ופעמיים הנשיא הסיט את השאלה לאנטיפה. אנטיפה והאלימות הם בהחלט נושא חשוב, אבל אפשר להניח שזה שטראמפ מסרב לגנות חד משמעית את הגזענות הלבנה עוד יעלה. הנושא הזה - של חוק וסדר, יחסי הגזעים בארצות הברית, הוא נושא מורכב במיוחד לדמוקרטים. טראמפ תקף את ביידן בנשוא והוא התגונן. התגונן בהחלט בסדר, אבל התגונן.

הגענו לאיכות הסביבה. טראמפ דיבר על איזון בין כלכלה ואיכות סביבה, ביידן העלה את תכניותיו, שטראמפ טען שיהיו יקרות מדי. ביידן אגב אמר שאינו תומך בניו דיל הירוק של האגף השמאלי במפלגתו, והצהיר שיחזור להסכם האקלים שממנו פרש טראמפ.

בטוהר הבחירות, שמענו את מה שציפינו לשמוע. שהצבעות בדואר הן מתכון לאסון וזיופים מצד טראמפ, קריאה להצביע מצד ביידן. וטראמפ הזהיר שזה לא ייגמר טוב. ביידן התחייב לקבל את תוצאות הבחירות, וטראמפ לא.

"אתה מוכן לשתוק?" אולי יהיה המשפט הזכור ביותר מהעימות הזה, משפט שאמר ביידן לטראמפ, המסכם את מה שאירע הלילה.

העימות הראשון הסתיים. בימים הבאים, אפשר להניח שנראה שכל אחד רק התחזק בדעתו אחרי העימות הזה. הרי הבחירה בארצות הברית, כמו בישראל בעצם, אינה טראמפ או ביידן. היא טראמפ או אנטי טראמפ. טראמפ היה טראמפ במיטבו. ביידן היה ביידן חיוור, אבל אמפתי. לטוב או לרע.

פרט למכורים הקשים, סביר שמרבית האמריקנים לא צפו בכל 90 הדקות. הם יקבלו תמצית בכלי התקשורת החביב עליהם שימסגר זאת בהתאם להשקפת עולמו, וקטעונים שייגזרו לתשדירי הבחירות. באלה לבייידן יש יתרון: סירוב טראמפ להתנער מעליונות לבנה, נושא המיסים שלו. וכדאי לזכור שוב שניצחון בעימות הוא נחמד, ובמקרים רבים לא ברור כלל מי ניצח. אבל הניצחון החשוב היחיד הוא בבחירות עצמן.

יש עוד שני עימותים. הכינו את הפופקורן ו/או שקיות ההקאה. ושיהיה לאמריקה, ולכולנו, בהצלחה.