וואלה!

התקשורת נלחמת במפלצת שבראה וכל האמצעים כשרים

לא רק צהובונים, גם כלי התקשורת הגדולים בארה"ב - בפרט "ניו יורק טיימס" - כבר לא מסתירים את הקו המערכתי החריף נגד דונלד טראמפ. האם מדובר בסיקור מוטה או מבוהל, מה הופך אותו לחסר תקדים ומה לגבי אפקט הבומרנג? "זה סיפור כל כך חריג, שאי אפשר לסקר אותו כרגיל"

אמיר שילה
צילום: רויטרס, עריכה: שניר דבוש

"אם התקשורת המגעילה והמושחתת הייתה מסקרת אותי בהגינות ולא מסלפת כל מה שאני אומר, הייתי מוביל על הילרי ב-20%". הציוץ הזה של דונלד טראמפ מ-14 באוגוסט, הוא רק אחד מ-12 ציוצים שונים ששיגר המועמד הרפובליקני לנשיאות במהלך סוף שבוע אחד, שהוקדשו בלעדית לניגוח מי שבחר לסמן כאויב הגדול ביותר שלו. צודק או לא באבחנה, על דבר אחד קשה להתווכח: סיקור מערכת הבחירות ברוב התקשורת האמריקאית הממוסדת, בייחוד בחודש האחרון, אכן מציג שיאים שטרם נראו, מבחינת ההיקף והעוצמה שבהם מועמד לנשיאות מותקף ומוצג באור שלילי. טראמפ כמובן לא נותר חייב, ומנצל כל הזדמנות כדי לתקוף חזרה בחריפות, להתקוטט בטוויטר עם עיתונאים מזדמנים, ואף הודיע על החרמת כמה כלי תקשורת משמעותיים ושלילת האישורים של כתביהם להגיע לאירועיו - בהם בין היתר "ניו יורק טיימס" ו"וושינגטון פוסט" (האחרון קיבל "חנינה" בשבוע החולף).

כלי תקשורת שבוחר צד במערכת בחירות בארה"ב כמובן אינו מראה מיוחד. למעשה, לרוב העיתונים האמריקניים אף יש מסורת של "אנדורסמנט" - הודעת תמיכה רשמית במועמד זה או אחר במערכת הבחירות, המהווה קריאה גלויה לציבור להצביע לו, אך גם מעין "גילוי נאות" לגבי הקו המערכתי. מכאן והלאה, לפחות במערכת בחירות רגילה, התנהלותו של אותו כלי תקשורת כלפי מועמד זה או אחר נגזרת מאופיו. הטבלואידיים יותר באופיים מקדישים מאמצים ניכרים לקידום המועמד המועדף עליהם ולתקיפת המועמד השני, תוך שימוש באמצעים כגון שערים סנסציוניים וכותרות בוטות, ואינם מנסים אפילו לשמור על חזות של סיקור הוגן. בכך אין שוני רב גם במערכת הבחירות הזו, כשהמוביל בכך הוא אתר "האפינגטון פוסט" הליברלי והפופולרי, שבין היתר מסיים כל כתבה בנושא טראמפ ב"הערת עורך" בנוסח הבא: "דונלד טראמפ מסית באופן קבוע לאלימות פוליטית, הוא שקרן סדרתי, שונא זרים תוקפני, גזען, שונא נשים, תומך בתיאוריות קונספירציה לגבי מקום הולדת הנשיא אובמה (birther), וחוזר וקורא לאסור על ככל המוסלמים - 1.6 מיליארד חברים בדת שלמה - להיכנס לארה"ב".

אבל ההבדל המשמעותי בבחירות האלה ניכר כשבוחנים לא את הצהובונים, אלא את דווקא את עיתוני ה"ברודשיט" הרציניים, כלי התקשורת שבימים כתיקונם נאמנים לעקרונות נוקשים של סיקור חסר פניות. בעיתונים אלה, היה נהוג לאורך השנים לעשות במערכות בחירות הפרדה ברורה בין סיקור עיתונאי חדשותי, שמעניק חשיפה שווה, בכמות ובאיכות, לשני המועמדים, ולצד זאת הוקפד לספק גם מקום מסוים, תחת משוואה של "אינץ' תמורת אינץ'", גם למאמרי דעה המנוגדים לקו המערכתי. אמנם במידה רבה היה זה גם עניין של מראית עין, בבחינת "עלה תאנה", אבל עורכים הקפידו לרוב לשמור על המשוואה הזו.

כדי להמחיש באיזו עוצמה המשוואה הזו מופרת בימים אלו, בחרנו לבחון מקרוב את הפרסומים בנושא טראמפ בכלי התקשורת שהוא אולי הידוע והנחשב בעולם - "ניו יורק טיימס", הנחשב למגדלור של אתיקה בעולם העיתונות. התמקדנו בחודש אוגוסט החולף, שהיה גם החודש הגרוע ביותר של טראמפ במערכת הבחירות (אם כי בהחלט נרשמה התאוששות בסופו, סביב הביקור במקסיקו).

עוד בוואלה! NEWS

מצאנו את דירת היוקרה שחיפשתם. ואפילו יש מלא חברים מסביב

לכתבה המלאה
תתמודדו עם זה. שער המגזין טיים (צילום: GettyImages)
בחודש אוגוסט לבדו, פורסמו ב"ניו יורק טיימס" לא פחות מ-73 מאמרי דעה התוקפים את טראמפ, בהם תשעה מאמרי מערכת לא חתומים המייצגים את עמדת העיתון הרשמית, ואף לא מאמר דעה אחד של כותב המצדד בו

לצורך הבדיקה, נבדקו 243 ידיעות בנושא טראמפ שפורסמו בין 1-31 באוגוסט (ממוצע של קרוב לשמונה ידיעות ביממה). נכללו רק פרסומים שטראמפ נמצא במרכזם, לא כאלה שהוא מוזכר בהם באופן שולי.

את הפרסומים הללו חילקנו לפי שתי חלוקות. הראשונה נוגעת לסוג הפרסום: חדשות שוטפות כולל ידיעות ומאמרי פרשנות; פרסומים יזומים דוגמת תחקירים וחשיפות, ראיונות וכתבות עומק או צבע; ומאמרי דעה, המשובצים בעיתון בחלק נפרד ומוגדר. החלוקה השנייה נוגעת לנימת הפרסום - חיובי לטראמפ, שלילי, או נייטרלי. בהחלטה באיזו קבוצה למקם פרסום ניתן דגש רב לצורה שבה מוצג טראמפ בכותרת או בכותרת המשנה.

התוצאות הן חסרות תקדים, הן מבחינת הכמות והן מבחינת העוצמה. עולה מהן כי בחודש אוגוסט פורסמו בסך הכול 128 ידיעות שוטפות בנושא טראמפ. מתוכן, היו 36 כותרות נייטרליות, 11 כותרות חיוביות לטראמפ (כגון "נאום ההתנצלות" או הביקור באתר השטפונות בלואיזיאנה), ו-81 כותרות שליליות - רובן תיאורים של מצב הקמפיין העגום או התקפות על המועמד לנשיאות מצד גורמים אחרים, כשבמקרים רבים העיתון מבליט התקפות זניחות שלא זכו לפרסום בשום כלי תקשורת אחר, למשל - עצומה נגדו של כמה עשרות רפובליקנים לא מוכרים, שזכתה לשתי כתבות מעקב.

כשעוברים לפרסומים יזומים, העניין בולט אפילו יותר. בחודש אוגוסט יזם העיתון בסך הכל 43 פרסומים בנושא טראמפ בחלקיו השונים. מתוכם, 15 היו נייטרליים יחסית (כגון כתבות על משפחתו ומאמרי פרשנות שסוקרים באופן קר את מדיניותו), ו-28 היו שליליים במובהק - ובכלל זה אף כמה פרסומים שהוכחשו לחלוטין, ופרסומים נוספים שניתן להגדיר כמאולצים במקרה הטוב. דוגמאות בולטות: מאמר של תזונאית המסביר מדוע הרגלי האכילה של טראמפ "רעים לאמריקה"; כתבה במוסף הספרותי הסוקרת את כל הספרים אודות טראמפ תחת הכותרת "דיוקן עקבי של נרקיסיסט בעצימות גבוהה"; ראיון עם מומחה למפלצות גותיות שמסביר את המשיכה של טראמפ; או כתבה שכל כולה לקט ציטוטים מכל הפרסומים בתקשורת האמריקאית שבהם נעשה שימוש בביטוי "טראמפ הגיע לשפל חדש" (hit a new low).

פרסומים יזומים חיוביים אודות טראמפ לא נראו מעל דפי העיתון בחודש אוגוסט.

כשמגיעים לעמודי הדעות, התמונה כבר מדהימה: בחודש אוגוסט לבדו, הקדיש ה"ניו יורק טיימס" לא פחות מ-73 מאמרים לתקיפת טראמפ, יותר משניים ביום ממוצע, ובהם תשעה מאמרי מערכת לא חתומים המייצגים את עמדת העיתון הרשמית,. בתקופה זו לא פורסם מאמר דעה אחד של כותב המצדד בו. בין המאמרים האלה היו כמה שבהם נעשה שימוש בשפה בוטה שככל הנראה טרם נראתה כמותה בעבר מעל דפי העיתון, שמקפיד להתייחס לכל אדם, גם מורשע ברצח, בתואר "מר". זכור במיוחד מאמר שכתב בעל הטור הבכיר תומס פרידמן ב-9 באוגוסט, בו כינה את טראמפ "אדם נאלח" (a disgusting human being).

הפרסומים השליליים השונים זכו להבלטה נרחבת בעיתון, כולל כמה וכמה כתבות שער, ובאלו אף נעשה מדי פעם שימוש באמצעים סנסציוניים שדומה כי טרם נראו כמותם. למשל, כתבת וידאו שליקטה באופן מגמתי את כל התומכים הקיצוניים של טראמפ שתועדו בעצרותיו, גררה התקפות קשות על העיתון (שבעקבותיהן פרסם מאמר נוסף המצדיק את הפרסום במתכונתו המקורית). אמצעי אחר הוא עמודי שער המגחיכים את טראמפ באמצעים ויזואליים, בסגנון טבלואידי למהדרין, כמו למשל השער הזה של המוסף הכלכלי מ-11 באוגוסט:

(צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)
חובה לציין גם את כלי התקשורת הממסדיים פחות, מהאגף הימני של המפה הפוליטית, שתומכים בטראמפ ללא תנאי, וזוכים בתקופה זו לרייטינג הולך וגובר, במקביל לנסיקתו של המועמד לנשיאות

"ניו יורק טיימס" הוא ככל הנראה הדוגמה הקיצונית ביותר, אבל ממש לא היחידה. ב"וושינגטון פוסט" נוקטים בימים אלו קו מערכתי לא פחות נוקשה, וכמוהם רבים מהעיתונים המובילים בארה"ב. על אלה יש להוסיף גם רבים מכלי התקשורת הימניים בבסיסם, שלרוב תומכים במועמד הרפובליקני, אך מסויגים מאוד מטראמפ. הידוע והבולט ביותר בהקשר זה הוא "וול סטריט ג'ורנל", שאמנם אינו נוהג מסורתית לפרסם הודעת "אנדורסמנט" במועמד זה או אחר, אבל דווקא הפעם חרג מכלל זה, ולפני כשבוע פרסום מאמר מערכת תחת הכותרת "לא תומכים באף אחד", שבו נכתב: "במקרה שבקלפיות ייכלל פתק שעליו כתוב 'אף אחד מהמועמדים', אנחנו נשקול לחרוג ממנהגנו לא להנחות את קוראינו כיצד להצביע, ולפרסם קריאה לבחור בפתק הזה". מי שהרחיק לכת עוד יותר הוא העיתונאי זוכה הפוליצר ברט סטיבנס, מבכירי הכותבים השמרנים בעיתון, שפרסם מאמר תחת הכותרת "הילרי קלינטון - התקווה השמרנית הגדולה".

כמובן, זו אינה חזות הכול. אם יוצאים מהמעגל הסגור של עיתוני ה"ברודשיט" ורשתות הטלוויזיה הגדולות אל המרחב הטבלואידי, ישנם כמובן גם כלי תקשורת התומכים בטראמפ בגלוי. הבולטת מביניהם היא כמובן רשת "פוקס ניוז" הימנית, שמארחת את טראמפ דרך קבע באולפניה לביקורים ידידותיים. אך אפילו גם כאן התמונה אינה אחידה - ברשת הביעו לא פעם חוסר נחת מהתנהלותו של המועמד, בפרט לאחר התקרית החריפה בינו למגישה המוערכת מייגן קלי, בה עלב בבוטות ובאופן סקסיסטי באחד מעימותי הפריימריז. אך מלבד זאת - וכאן יש לפעמים נטייה לפספס את התמונה המלאה - יש חובה לציין גם את כלי התקשורת הממסדיים פחות, מהאגף הימני הרחוק של המפה הפוליטית, שתומכים בטראמפ ללא תנאי, וזוכים בתקופה זו לרייטינג הולך וגובר, במקביל לנסיקתו של המועמד לנשיאות. די להזכיר בהקשר זה את תכנית הרדיו של ראש לימבו, לה כ-20 מיליון מאזינים, ואת אתר "ברייטבארט ניוז" המתגאה במאות מיליוני חשיפות ברשת, שמנהלו סטיבן באנון מונה זה מכבר לראש הקמפיין של טראמפ.

החלוקה החדה הזו, בין כלי התקשורת הממסדיים, הנרתעים מטראמפ ללא קשר לנטייתם הפוליטית, לבין כלי התקשורת החתרניים שתומכים בו ללא סייג, מתכתבת עם שאר מגמות הקיטוב שמתחדדות במערכת הבחירות הזו - הן במישור הפוליטי, בין המרכז לקיצונים, והן במישור החברתי, בין "אמריקה הלבנה" של הדרום והמערב התיכון, לאמריקה המודרנית והפלורליסטית של החופים והערים הגדולות.

"ניו יורק טיימס" נגד דונלד טראמפ

הנתונים מתייחסים לחודש אוגוסט (צילום: מערכת וואלה!, דיפולט)

סיקרו את הליצן, פספסו את הבוחר

טראמפ סיפק כותרות פרובוקטיביות בזו אחר זו, והן פורסמו בזו אחר זו. רבות מהן עוררו תרעומת, אבל ההשלכות כבר תלויות באוזן שעליה הן נפלו - ובעולם שבו "כל פרסום הוא פרסום חיובי", רבים מהפרסומים הללו דווקא התקבלו בחיוב

עד כאן תמונת המצב הנוכחית, אבל שורשי השתלשלות העניינים הזו שוכנים כמובן בעבר הרחוק יותר, ובעיקר במהלך הפריימריז הרפובליקניים לאורך סוף השנה שעברה ותחילת השנה הנוכחית. בתקופה ההיא, כמו לאורך רוב חייו והקריירה העסקית שלו, לטראמפ ממש לא היו סיבות להתלונן על התקשורת. כמה מחקרים שנערכו באותה תקופה מצאו כי קיבל סיקור חסר פרופורציות, הרבה יותר משאר המועמדים הרפובליקניים, ולפרקי זמן אף יותר מכל האחרים גם יחד. המחקרים אף הראו כי הטיפוס של טראמפ בסקרים תואם בצורה מרשימה את הגידול בחשיפה התקשורתית שלו. המחקר ההשוואתי המקיף ביותר בנושא, שפורסם לפני חודשיים באוניברסיטת הרווארד, בחן את כמות ה"תקשורת חיובית" שקיבל טראמפ לאורך הפריימריז, ומצא כי בכל שלב הוא נהנה ממנה לאין שיעור ביחס לכל מועמד אחר שהיה באותו מצב כמוהו מבחינת שיעור התמיכה, בשורה של מערכות בחירות פנים-מפלגתיות אחרות שנבדקו. ערכה של החשיפה שהוא קיבל בתקופה זו, במונחים של זמן פרסום, נאמד ב-55 מיליון דולר.

הסיבה להתנהלות הזו של התקשורת היא כמובן פשוטה, ורבות כבר דובר בה: טראמפ, כוכב הריאליטי הצבעוני, מביא רייטינג. האיש שביסס לאורך עשרות שנים את המודל העסקי שעליו בנויה האימפריה שלו על תחזוק קשרים אמיצים עם עיתונאים, יחסי ציבור ראוותניים וקידום המותג (ולא על בינה עסקית יתרה, כפי שניתן ללמוד מרבות מהשקעותיו הכושלות), פשוט המשיך "לשחק את המשחק": הוא סיפק כותרות פרובוקטיביות בזו אחר זו, והן פורסמו בזו אחר זו. נכון, רבות מהן עוררו זעזוע ותרעומת, אבל ההשלכות כבר תלויות באוזן שעליה הן נפלו - ובעולם שבו "כל פרסום הוא פרסום חיובי", רבים מהפרסומים הללו דווקא התקבלו בחיוב על ידי קהלים רחבים, ושיחקו בסופו של דבר לטובתו, כל הדרך לזכייה במועמדות המפלגה הרפובליקנית לנשיאות.

"בתחילת הדרך, העניין המרכזי עם טראמפ היה שאף אחד לא האמין שייצא מזה משהו", מסביר ד"ר דניאל דור, ראש החוג לתקשורת באוניברסיטת תל אביב ומראשי "המשמר החברתי", שעוקב מקרוב אחרי הקמפיין של טראמפ ואף נכח באחת מעצרותיו. "הייתה במפלגה הרפובליקנית סדרה ארוכה של מועמדים 'סטנדרטיים', והיה ליצן אחד - אדם כשלעצמו באמת מצחיק, ש'נותן הופעות. היה משהו מרענן בסטייל של האדם הזה, בתור קוריוז".

את הפיתיון הזה התקשורת בלעה, וכעת היא מקיאה אותו."טראמפ קיבל לאורך חייו 'תקשורת חיובית' בשווי של מיליארדי דולרים - דבר משמעותי ביותר למועמד שמנהל קמפיין בהשקעה כספית מועטה יותר, שתלוי בעיקר בחשיפה תקשורתית", מוסיף ומסביר נדב אייל, עורך חדשות החוץ של ערוץ 10. אייל מביא כדוגמה מובהקת את רשת CNN, שהחשיפה העצומה שהעניקה לטראמפ שכנראה תרמה לו רבות (וגם סייעה לרשת לצמצם לפחות זמנית את הפער ברייטינג מ"פוקס ניוז" היריבה). הכשל המרכזי כאן, לדבריו, היה בדיווח האוטומטי על כל פרובוקציה של טראמפ, כלשונה, ללא בדיקת עובדות, גם אם ניתן להפריך בקלות את השקרים. "בסופו של דבר", הוא מוסיף, "הם נזכרו באיחור רב להתחיל לעשות את העבודה שלהם ולבדוק אם מה שהוא אומר נכון" - ואז זה כבר היה מאוחר מדי.

ד"ר דור מוסיף אבחנה נוספת לגבי הכשל התקשורתי. "הם פשוט לא הבינו את מצב הבוחר האמריקני", הוא מסביר, ולכן פספסו לחלוטין האפשרות שמיליונים דווקא יפרשו לחיוב את העמדות הגזעניות, הפרובוקציות והעלבונות, וינהו אחריו. הוא מאבחן שרגע השינוי המשמעותי בסיקור של טראמפ הגיע רק לפני כחודשיים-שלושה, כשהוא החל להוביל בכמה סקרים גם על הילרי קלינטון, והתעורר חשש ממשי שהוא בדרך לניצחון. "עכשיו הם ממש בפאניקה", הוא מסכם, "בתחושת קטסטרופה גדולה".

התקשורת חיובית בזמן הפריימריז נאמדה ב-55 מיליון דולר. טראמפ מדבר בפוקס ניוז (צילום: GettyImages)

נלחמים על האמת, מפחדים על הבית

"טראמפ הוא סיפור כל כך יוצא דופן, שאי אפשר לסקר אותו באמצעים המקובלים", מאבחן נדב אייל. "זה לא סיפור שאפשר לספר אותו בצורה מאוזנת"

ואכן, בהתנהלות התקשורת בחודשים האחרים, בהחלט ניתן לראות מימד בולט של הכאה על חטא - ניסיון נואש להילחם במפלצת, שבמידה רבה היא אחראית ליצירתה. דברים ברוח זו נשמעו בתקופה האחרונה בגלוי מפי עיתונאים שונים בארה"ב, וב"ניו יורק טיימס", למשל, אף פורסם במהלך החודש מאמר מפורט, מאת הכתב לענייני תקשורת ג'ים רוטנברג, שמסביר ומצדיק את הקו החריג שנוקט העיתון כלפי המועמד. "טראמפ", כתב רוטנברג, "בוחן את גבולות הנורמה המכתיבה עיתונות אובייקטיבית". גם המרואיינים לכתבה זו הסכימו עם התזה הזו, לפיה אין מדובר בסיקור מוטה בצורה חריגה - אלא בתגובה ראויה ומוצדקת למועמד שנמצא הרחק מחוץ לגבולות השיח הסבירים, ומהווה סכנה אמיתית לדמוקרטיה האמריקאית. "טראמפ הוא סיפור כל כך יוצא דופן, שאי אפשר לסקר אותו באמצעים המקובלים", מאבחן אייל. "זה לא סיפור שאפשר לספר אותו בצורה מאוזנת. אם הוא הולך לאריזונה ואמור שיגרש מיליונים בשעה הראשונה שלו בתפקיד, אין דרך לתאר את זה באופן חיובי". דור מסכים עם הדברים: "הסיקור אינו מוטה, אלא פשוט מבוהל. הם עושים את העבודה שהם היו צריכים לעשות קודם, באמוק גדול".

עזרא קליין, מהבלוגרים הפוליטיים הבכירים בארה"ב שעורך כיום את אתר הדעות "ווקס", פרסם לפני כשבועיים מאמר נרחב באתר, בו עמד על הסיקור השלילי חסר התקדים לו זוכה טראמפ בימים אלו, ופירט ארבע סיבות עיקריות לכך שהתקשורת הממוסדת "מרשה לעצמה" להתייחס לטראמפ בכזו עוינות. הסיבה הראשונה מכונה על ידו "הסיבה הצינית" - שהיא שקופה לרוב הציבור, אך מוכרת היטב לכל מי שהעביר יום בחייו בחדר חדשות זה או אחר. עיתונאים פוליטיים נסמכים על מקורות פוליטיים כדי לקבל מידע, ובתמורה, הם מקפידים לשמור על סיקור מאוזן של שני הצדדים. אם יבחרו צד, הם יאבדו את המקורות בצד השני. "אלא שטראמפ קיצר את המעגל הזה", מסביר קליין, ששוחח בנושא עם עיתונאים בכלי התקשורת המובילים בארה"ב.

ראשית, טראמפ החל לתקוף את התקשורת, ואף להחרים כלי תקשורת, עד שממילא לא היה טעם לנסות לשמור איתו על קשר. יתרה מכך, לאור העוינות הגוברת לטראמפ בתוך המחנה הרפובליקני, התקבעה התודעה שעצם שבירת הכלים עם טראמפ לא תגרום נזק לכתבים הזקוקים למקורות רפובליקניים, אלא אף להיפך - הם יזכו לנקודות אצלם, שאותן יוכלו לפרוע בעידן שאחרי טראמפ. קליין אף מספר על פוליטיקאי רפובליקני בכיר, שבשיחה פרטית עמו הביע את זעזועו מטראמפ ואת הסכמתו עם מאמר שהקדיש קליין לצליבתו. אגב, אותו פוליטיקאי הודיע כעבור שבוע פומבית על תמיכתו בטראמפ.

"טראמפ, בהתנהלות שלו, בעצם שחרר את העיתונאים מהאזיקים שכבלו אותם למשוואה המזויפת של סיקור מאוזן", הסביר לפני כמה שבועות בריאן שלטר, מגיש תכנית חדשות ב-CNN. אחד התמריצים העיקריים לכך הגיע מהפזילה לצד השני של הכביש, וזיהוי אי הנחת הגובר מטראמפ גם בתקשורת הימנית. "הם ראו שאפילו 'פוקס ניוז' מתקשים לעכל רבים מהתעלולים של טראמפ", מסביר דור, "ואמרו לעצמם: 'אם הם מגמגמים, מה אנחנו נגיד'".

"הסיקור אינו מוטה, אלא פשוט מבוהל" (צילום: GettyImages)
כשטראמפ מחבק את הימין הקיצוני, מורד בערכי הסובלנות כלפי זרים ומתבטא בגזענות - מבחינת רוב העיתונאים המסקרים אותו, זהו אינו עניין פוליטי, אלא מתקפה ישירה על הערכים הבסיסים ביותר שהם מאמינים בהם

הסיבה השנייה, שהיא גם הפומבית ביותר, טמונה ברעיון שנחשב לנשמת אפה של העיתונות: האמת. אמנם ידוע שפוליטיקאים הם שקרנים גדולים, וכל עיתונאי פוליטי יודע היטב לחשוד בכל התבטאות של מסוקריו. אבל במסגרת כללי המשחק המקובלים, השקרים האלה באים תמיד בצורת השמטת מידע או הצגה מגמתית של עובדות. טראמפ, לעומת זאת, פשוט אומר שקרים בוטים, שוב ושוב, באופן שקל מאוד להפריך, לעתים אף בנושאים פעוטים שבהם אפילו לא ברור מה היה הטעם בשקר מלכתחילה (למשל, כשטען שקיבל מכתב מליגת הפוטבול במקצוענית ובו תלונה על קיום עימות הרפובליקני במקביל למשחקי הפוטבול, באופן שפגע ברייטינג שלהם. ב-NFL הכחישו לחלוטין את קיום המכתב).

בדיקות שונות של נאומים שלו שנערכו בחודשים האחרונים מצאו שה"עובדות" המוצגות בהם הן שקריות בהיקף שמגיע, בחלק מהמקרים, ל-80%. "הדברים שהוא אומר הם שקריים באופן חריג ביותר גם עבור פוליטיקאי", קבע בהקשר זה עיתונאי "אטלנטיק" ג'יימס פאלואוס, מחבר הספר "מדוע האמריקנים שונאים את התקשורת", וקליין מסכם: "ההתנהלות הזו, והתעקשותו להמשיך לעמוד מאחורי תיאוריות הקונספירציה הלא מבוססות והשקרים הבוטים, יצרה פער הולך וגדל בינו לבין האנשים שמסקרים אותו".

הסיבה השלישית, והעמוקה ביותר, מחזירה אותנו שוב למהות מערכת הבחירות הזו - המאבק בין אמריקה "הקלאסית", הלבנה, הכפרית והשמרנית, לאמריקה המודרנית והעירונית. העיתונאים בכלי התקשורת הגדולים, במידה רבה מטבע המקצוע שבו הם עוסקים, מתגוררים בערים הגדולות, ומשתייכים ברובם לסוג השני של אמריקה, הליברלי והפלורליסטי. כשטראמפ מחבק את הימין הקיצוני, מורד בערכי הסובלנות כלפי זרים ומתבטא בגזענות, מחפצן נשים כפי שעשה למייגן קלי או מתנגד לנישואי להט"ב - מבחינת רוב העיתונאים המסקרים אותו, זהו אינו עניין פוליטי, אלא מתקפה ישירה על הערכים הבסיסים ביותר שהם מאמינים בהם, והם מגיבים בהתאם.

הסיבה האחרונה, וכנראה האנושית והפשוטה ביותר, היא פחד אישי פשוט. טראמפ מחזיק "רשימות השחורות" של עיתונאים ונוקט נגדם בסנקציות שונות, ואף חוזר ומסית את הקהל בעצרותיו נגד התקשורת במילים בוטות - וכל אלו עוד מחווירים לעומת החשש מפני התוכניות שהוא עלול לממש, במקרה שייבחר. הוא כבר הצהיר ש"יפתח מחדש את החוקים הליברליים" שמקשים להגיש תביעות דיבה נגד עיתונאים, ועל פי קליין, כמה עיתונאים בכירים אף הביעו בפניו חשש כן שטראמפ מתכנן לרדוף אותם אישית, בסגנון מקארתיסטי, אם אכן יגיע למשרד הסגלגל.

כבר הצהיר ש"יפתח מחדש את החוקים הליברליים" שמקשים להגיש תביעות דיבה נגד עיתונאים. טראמפ (צילום: GettyImages)

אקדח מעשן או אפקט בומרנג?

"העיתונאים עושים עכשיו כל מה שהם יכולים, בצורה מאוד מבוהלת", אומר ד"ר דניאל דור, "ואני מעריך שיש בקרבם מרוץ מאוד גדול להיות זה שישיג את 'האקדח המעשן', החשיפה שתחסל סופית את הקמפיין שלו"

השאלה האחרונה שרצוי לתהות עליה היא מה יהיו תוצאות התהליך הזה, לפחות מבחינת מערכת הבחירות הזו. אייל ודור סבורים שניהם שהדברים תלויים במידה רבה בהישגים העיתונאיים שהמשך הסיקור יניב. לטענת אייל, אפילו במצב הנוכחי, לתקשורת עדיין יש הרבה מה לחדד בסיקור של טראמפ, שאינו נחרץ דיו. הוא מביא כדוגמאות לרפיסות את המעבר היחסי לסדר היום על כך שטראמפ ממשיך לסרב בתואנות קלושות לפרסם את החזרי המס שלו, בניגוד לקלינטון או לכל מועמד אחר מאז פרשת ווטרגייט, כמו גם את ההתעלמות היחסית של התקשורת מפרשת התרומה החשודה שהעביר לעוזרת-תובע בפלורידה, שטיפלה בתיק פשיטת הרגל של אוניברסיטה בבעלותו. "בכל מערכת בחירות אחרת זה היה הופך לכותרות ראשיות", הוא קובע, "אבל עם טראמפ, יש כבר עניין של 'זאב, זאב'". לדבריו, מרוב פרובוקציות ושקרים, התקשורת מפספסת כבר את הסיפורים האמיתיים, ומתקשה לטפל בטראמפ לפי סטנדרטים רגילים.

"גם אם ניקח למשל את הביקור במקסיקו", מוסיף אייל, "עצם העובדה שהוא הצליח לסיים את הביקור בלי פיצוץ נזקפת לזכותו, וכולם אומרים שהיה לו ביקור טוב. כבר לא מצפים ממנו לכלום. הוא צריך לייצר אמירות יותר ויותר שערורייתיות כדי להיכנס ל'מחזור החדשותי', בעוד שבמקרה של קלינטון הרף הוא נמוך הרבה יותר". לראיה הוא מציג את הסיקור הנרחב והנמשך של פרשת המיילים של קלינטון, אף שהחקירה בעניינה נסגרה, לעומת ההתעלמות היחסית מפרשת השחיתות של טראמפ בפלורידה. דור סבור, או לפחות מקווה, שאופן הסיקור הנוכחי של טראמפ רק יילך ויתעצם לקראת הבחירות, והעיקר עוד לפנינו. "העיתונאים עושים עכשיו כל מה שהם יכולים, בצורה מאוד מבוהלת", הוא אומר, "ואני מעריך שיש בקרבם מרוץ מאוד גדול להיות זה שישיג את 'האקדח המעשן', החשיפה שתחסל סופית את הקמפיין שלו".

אז האם התקשורת המבוהלת מצליחה בינתיים במסע הצלב שנטלה על עצמה? חודש אוגוסט היה מקרה מבחן מעניין - "החודש השחור" של טראמפ החל ב-31 ביולי עם פרשת העימות בינו למשפחת החייל המוסלמי ההרוג, והציתה במידה רבה את המתקפה התקשורתית חסרת התקדים. במהלך החודש החל טראמפ לצנוח בסקרים, ונראה היה שיש לתקשורת העוינת לפחות חלק בכך. אלא שבימים האחרונים הוא החל שוב להתאושש, וברקע נשמעות עוד ועוד טענות, שלנוכח העוינות הגוברת כלפי "התקשורת הליברלית" בקרב פלחים נרחבים באוכלוסיה, ייתכן שמהלך העניינים הזה דווקא מועיל לו. כמה וכמה קולות נשמעו באחרונה בתקשורת האמריקאית, המזהירים מפני כך. בהיקף השנאה שלהם כלפי טראמפ, העיתונאים "מתחילים לגרום לו להיראות מעורר אהדה", כתבה לאחרונה הסופרת פגי נונן, בטור השבועי שלה ב"וול סטריט ג'ורנל". "האויבים של טראמפ בתקשורת צריכים להיזהר מאפקט בומרנג".

דבר אחד בטוח: בין אם טראמפ ייבחר ובין אם לא - יהיה מי שיאשים בכך את התקשורת.

אל תחפשו כאן סימטריה. טראמפ וקלינטון (צילום: AP)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully