במקביל לבחירות לנשיאות ב-3 בנובמבר, יתקיימו בארצות הברית גם בחירות לשני בתי הקונגרס. הן קריטיות מפני שהן יקבעו את מידת שיתוף הפעולה בין שתי רשויות השלטון, המחוקקת והמבצעת, ואת חופש הפעולה של הנשיא שייבחר.
הבחירות לקונגרס נערכות כל שנתיים, ולבחירה עומדים כל 435 צירי בית הנבחרים, 33 סנאטורים - כל שנתיים נבחרים שליש מחברי הסנאט, המונה מאה חברים על בסיס שני סנאטורים לכל מדינה בלי קשר לגודלה - ועוד שני סנאטורים בבחירות מיוחדות במדינת אריזונה, עקב מותו של ג'ון מקיין, ובמדינת ג'ורג'יה, עקב פרישתו של הסנאטור המכהן.
הסנאט, שחבריו נבחרים לתקופות של שש שנים, הוא חשוב יותר מבית הנבחרים שחבריו נבחרים לתקופה של שנתיים בלבד. לסנאט יש גם יותר סמכויות מלבית הנבחרים.
הקונגרס האמריקני הוא שותף מלא בקביעת מדיניות הממשל. בלי אישור הקונגרס, נשיא אינו יכול להוציא דולר אחד, למנות שרים, שופטים ושגרירים וכמובן להעביר חוקים. לקונגרס יש סמכויות משמעותיות בהרבה תחומים הנובעות ממבנה המשטר הפדרלי המבוסס על ריסונים ואיזונים בין הרשויות. בשל חוסר אמון מתמשך של הציבור בממשל, הבוחרים נוטים לפצל את הכוחות גם בין שני בתי הקונגרס.
עוד בוואלה!
במשך כל שמונה שנות כהונתו של הנשיא לשעבר ברק אובמה, הוא נהנה מרוב של מפלגתו בשני בתי הקונגרס רק בשנתיים הראשונות. גם הנשיא דונלד טראמפ נהנה מרוב של מפלגתו בשני בתי הקונגרס רק בשנתיים הראשונות שלו.
מצב שבו מפלגה אחת שולטת בשני בתי הקונגרס והשנייה בבית הלבן או מפלגה אחת שולטת באחד מבתי הקונגרס והאחרת בשני, יוצר קונגרס לעומתי רווי במחלוקות עזות בין המפלגות. זה לעתים גורם לשיתוק הממשל, או לפחות להכבדה קשה על הבית הלבן.
בשנים האחרונות קרה כמה פעמים שבית הנבחרים בשליטת הדמוקרטים והסנאט שבשליטת הרפובליקנים לא הגיעו לפשרה על התקציב, והנשיא נאלץ להשבית אגפים ומחלקות של הממשל ולהוציא עשרות אלפי עובדים לחל"ת. פעולות אלה פגעו בשירותים ובפעולות למען האזרחים. בעשור האחרון התעצם מאוד הקיטוב הפוליטי בין שתי המפלגות, שהקשה עוד יותר על שיתוף הפעולה ביניהן בקונגרס ובין הקונגרס לבית הלבן.
כדי להשיג רוב בבית הנבחרים צריך לזכות ב-218 מושבים ובסנאט צריך רוב של 51 מושבים. מפלגה שנציגה נבחר לנשיא יכולה לשלוט בסנאט גם אם היא משיגה רק 50 מושבים כי במצב של תיקו סגן הנשיא המכהן כיו"ר הסנאט יכול להצביע ולהכריע לטובת מפלגתו והנשיא.
חלוקת הכוחות הנוכחית בקונגרס היא שהדמוקרטים שולטים בבית הנבחרים ברוב של 232 מול 198. בסנאט שולטים הרפובליקנים ברוב קטן של 53 מול 47. מכאן, שכדי לשמור על שלטונם בבית הנבחרים הדמוקרטים יכולים להפסיד עד 14 מושבים. כל התחזיות מעניקות להם 227 מושבים לפחות. לפיכך, הם ימשיכו לשלוט בבית הנבחרים ויכולים אפילו להגדיל את הרוב שלהם.
המצב בסנאט מורכב וצמוד יותר, אבל גם כאן המתמטיקה הפוליטית עובדת לטובת הדמוקרטים. כדי שהרפובליקנים ישמרו על שליטתם בסנאט, הם יכולים להפסיד רק שני מושבים. כדי להשתלט על הסנאט, הדמוקרטים צריכים לשמור על כל מושביהם ולקחת מהרפובליקנים עוד ארבעה מושבים, ואם ביידן ינצח בבחירות לנשיאות הם יהיו צריכים רק 50 מושבים, וכך יספיקו להם עוד שלושה מושבים נוספים.
כיום, מתוך 35 המושבים בסנאט שעומדים לבחירה, הרפובליקנים מחזיקים ב-23 והדמוקרטים רק ב-12. לכן, הרפובליקנים צריכים להגן על פי שניים מושבים מהדמוקרטים. ברוב המרוצים הצמודים, הסקרים מורים על עדיפות למועמדים הדמוקרטים. אם מועמד לנשיא מנצח ברוב גדול, הוא סוחף אחריו גם ניצחונות בבחירות לשני בתי הקונגרס. רק ביידן יכול להשיג ניצחון כזה, ואם כך יהיה, הסיכוי של הדמוקרטים לשלוט בשני בתי הקונגרס יהיה גבוה יותר.
לשליטה של הדמוקרטים בשני בתי הקונגרס תהיה משמעות פוליטית קריטית. במצב כזה, אם גם ביידן מנצח הוא יוכל להעביר כמעט כל החלטה שירצה. אם הרפובליקנים ישמרו על שליטתם הנוכחית בסנאט, הם יקשו עליו והוא ייאלץ להתפשר איתם.
צריך להתייחס לכל הנתונים האלה בעירבון מוגבל, כי כשמדובר בטראמפ אי אפשר לשלול שום תוצאה. מצד שני, הוא עצמו ומנהלי הבחירות שלו משדרים לחץ ומצוקה.
במשך יותר מעשור, ראש הממשלה בנימין נתניהו הימר על מועמדים רפובליקנים ויצר איתם, ועם טראמפ, קשרים הדוקים במיוחד. הוא הזניח את הדמוקרטים ובכך פגע בתמיכה הבין-מפלגתית שישראל נהנתה ממנה בקונגרס במשך עשורים. התוצאה הייתה קרע קשה עם הדמוקרטים. נתניהו רוצה שטראמפ ינצח ולפחות שהרפובליקנים ישמרו על הרוב שיש להם בסנאט. שליטה מוחלטת של הדמוקרטים בבית הלבן ובקונגרס תשלול ממנו יכולת ממשית להשפיע על יחסי ארצות הברית-ישראל.
אם ביידן ינצח, על מנת שנתניהו יוכל לעבוד איתו, הוא ייאלץ לשנות את יחסו לדמוקרטים, לשקם את אמינותו ולשנות את מדיניותו. זו תהיה משימה קשה מאוד אפילו למי שנחשב בארץ לאשף פוליטי.
פרופ' גלבוע הוא מומחה ומרצה לארצות הברית וחוקר בכיר במרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר אילן