במערב נשמעה אנחת רווחה. ביידן לא יהיה טראמפ, אבל גם לא אובמה

אמנם יהיו עדיין ערעורים וניסיונות להפוך את הקערה על פיה אבל אלא אם יהיו הוכחות חד-משמעיות - ושמועות או השערות אינן הוכחות - נראה שצריך להתרגל למילים הנשיא ג'ו ביידן וסגנית הנשיא קמלה האריס.

מדיניות החוץ שלו, שתהיה שונה מתקופת טראמפ, תלויה גם בסנאט, היכול לסנדל את הנשיא בתחומים רבים. הסנאט הרפובליקני סנדל בנושא הרוסי את דונלד טראמפ, הנשיא הרפובליקני הנערץ על הבסיס הרפובליקני.

בנוסף לכך, טראמפ הוא עדיין הנשיא. יש לו את מלוא סמכויות הנשיאות עד להשבעת הנשיא הבא, והוא יכול, או עלול, לפעול בשלל זירות. החל מהזירה המסורתית של מתן חנינות ברגע האחרון, כולל אולי לעצמו, ועד ניסיונות לחשק את יורשו בנושאים רבים, גם בנושאי חוץ וגם בנושאי פנים.

כך לדוגמה, השינוי בכללי ההגנה על הסקטור הציבורי בארצות הברית כך שניתן יהיה לפטר עובדי ציבור רבים, ולשכור אחרים - כלומר שטראמפ "יוריש" לביידן עובדי ציבור שהם בעצם מזוהים פוליטית. מי אמר דיפ סטייט ולא קיבל. יש כמובן גם אפשרויות נוספות, אופטימיות יותר, כמו הסכם בין ישראל וסודאן.

ביידן ייכנס לתפקידו בינואר, ומדיניות חוץ תהיה נמוך מאוד מאוד בסדר העדיפויות שלו. יש לו קורונה על הראש ומשבר כלכלי אדיר, וסנאט עם רוב רפובליקני קטן שיכול להפוך לסנאט שוויוני - שבו לסגנית הנשיא יש קול מכריע - אם הדמוקרטים ינצחו בשני מרוצים בג'ורג'יה שייערכו בינואר, וכשהרוב הדמוקרטי בבית הנבחרים צומצם.

מרחב התמרון שלו להעברת רפורמות גדולות - בהנחה שהוא רוצה בכלל העביר רפורמות גדולות - קטן מאוד. הוא ינסה בלי ספק לשנות את הטון מול אזרחי ארצות הברית. להיות ממלכתי יותר, מאופק יותר מקודמו. זה קל, אך האם יצליח לאחות את השסעים? כמובן שלא. גם ברק אובמה עם כל הרהיטות שלו ונאומיו הנמלצים לא הצליח. האם יצליח להרגיע מעט את הרוחות? סביר שכן.

אז במקום הראשון בסדר העדיפויות שלו יהיו הקורונה, הכלכלה, הרגעת הקיטוב הפנימי - ממלכתיות. סיכוייו בנושא השלישי טובים, באחרים - הכול פתוח. הוא ינסה להעביר חבילת סיוע גדולה - וכרגיל, הרפובליקנים בסנאט, ברגע שהם מפסידים בבחירות נזכרים שיש גירעון וצריך לטפל בו - דבר שמשום מה לא זכרו בחבילות הסיוע שהם העבירו - או בזמן קיצוץ המסים שיזם טראמפ. ביידן יצטרך למצוא איזון שיסייע לאזרח האמריקני הרגיל, יצמצם את האבטלה בלי למוטט את שוק המניות.

נושא נוסף על סדר יומו יהיה ענקיות ההייטק. טראמפ אמנם יצא למלחמה נגדן, אבל גם הדמוקרטים זועמים עליהן, במיוחד על פייסבוק. נושא עוצמתן האדירה לא יירד מסדר היום.

שאלה דרמטית תהיה בית המשפט העליון. בלי שליטה בסנאט שום דבר לא יעבור. השליטה שאולי תושג בבחירות האמצע ב-2022, שבהן, מצד שני, עשויים הדמוקרטים לאבד את השליטה בבית הנבחרים.

גם אם בית המשפט העליון יפסוק בהתאם לעמדות האידיאולוגיות השמרניות ביותר, בנושאי זכות האישה על גופה, ביטוח הבריאות הממלכתי ועוד, לא סביר שביידן יפעל להרחבת בית המשפט העליון בשלב זה. זו הכרזת מלחמה טוטאלית ונכון שניתן לטעון שהרפובליקנים הם ששברו את כללי המשחק עם מינוי איימי קוני בארט לפני הבחירות, אבל ביידן אמור להיות הממלכתי, בניגוד לטראמפ.

איזה נשיא יהיה הנשיא ביידן, שואל העולם? הוא היה בסנאט עשרות שנים והוא לא היה, והוא לא עדיין, פציפיסט. עם זאת, הוא איש האסכולה הישנה של מדיניות החוץ האמריקנית, זו של בריתות בינלאומיות.

ביידן מן הסתם ישאף לחזק את הבריתות הקלאסיות שטראמפ רופף במודע. את ברית נאט"ו, תמיכה באיחוד האירופי. עימותים בנושאי מסחר ומכסים יישארו כמקובל, אבל מתוך קירבה וברית, לא עימותים מתמידים ותיעוב. כך גם מול קנדה ומקסיקו. את אנחת הרווחה והשמחה של בעלות הברית המסורתיות של ארצות הברית שבהן טראמפ פגע וזלזל ניתן היה לשמוע בבירור בעולם כולו. לזהות שר ההגנה ושר החוץ של ביידן, שעשויים להיות רפובליקנים מתונים, תהיה השפעה רבה.

המדינות המרכזיות שיבחנו את ביידן יהיו החשודות המידיות - איראן וקוריאה הצפונית, והמעצמות רוסיה וסין.

ביידן ירצה להגיע להסכם סחר עם סין, להפסיק את מלחמת הסחר, כמו טראמפ. לא ברור אם ייתן גיבוי מלא וחד משמעי לטייוואן מול סין ויסתכן במלחמה במצרי טייוואן - אולי. יש להניח שלו בגלל לחצים פנימיים במפלגה הדמוקרטית הוא יגנה את מחנות הריכוז לאויגורים במזרח סין, דבר שטראמפ נמנע מלעשות. בכלל, נושא זכויות האדם ישוב למדיניות החוץ האמריקנית, לפחות ברמת ההצהרה.

מול רוסיה הוא ירצה, שוב, כמו טראמפ, להגיע להסכמים על נושא הנשק הגרעיני ואחרים. הוא לא יפחית סנקציות - וסביר שהוא, בניגוד לטראמפ, יגנה את רוסיה אם יתרחש שוב אירוע כמו הרעלת נבלני, מתנגד המשטר.

קוריאה הצפונית - מעבר לרמת ההצהרה, ולמפגשים המצולמים והמסקרים שום דבר לא התרחש שם. היא לא התפרקה ולא תתפרק מנשקה הגרעיני. סביר שקים ג'ונג און ירצה להזכיר לעולם שהנושא הקוריאני נמצא על סדר היום - ייתכן בניסוי טילים, ייתכן בניסוי גרעיני. ונשוב למחול הזה של גינוי עולמי, ניסוי קוריאני, התלהמות הקריינית, גינוי אמריקני וכך הלאה.

איראן - טראמפ הוציא את ארצות הברית המסכם הגרעין. ביידן לא יחזיר אותה לאותו הסכם. הוא יציע לאיראן להיכנס למשא ומתן מחודש - דבר שגם טראמפ, עשה. בטווח הקרוב לא יפחית סנקציות או יגדיל מרחב פעולה איראני. מבחינת איראן - שום דבר לא יקרה, עד הבחירות באיראן בקיץ. סביר להניח שאיראן מרוצה, מעזיבתו של טראמפ, אבל אין לה ציפיות גדולות כרגע מכניסתו של ביידן.

הנשיא ביידן יחזור לארגונים בינלאומיים, יעדיף לפעול בקונצנזוס בינלאומי ככל הניתן. דרך מועצת הביטחון של האו"ם, בשיתוף פעולה עם שאר המדינות האנגלו סקסיות - בריטניה, קנדה, אוסטרליה וניו זילנד, עם האיחוד האירופי, עם יפן ודרום קוריאה. חזרה לבסיס של מדיניות החוץ האמריקנית שלאחר מלחמת העולם השנייה.

הוא יחזיר את ארצות הברית להסכם פריז, וישתף פעולה במאבק בהתחממות הגלובלית. כן, למרות שפנסילבניה נתנה לו את הניצחון. זה לא אומר שמחר יסגרו את מכרות הפחם ומתקני שאיבת הנפט, אך זה כן אומר שינסו להגיע להסכמים בינלאומיים בנושא ההתחממות הגלובלית, וגם להחזיר הגבלות על קידוח בשמורות טבע, הגנה על בעלי חיים ועוד.

יש היום צער במדינות ששליטיהם לקחו דוגמה מטראמפ, הזדהו איתו בשלל נושאים - מתפיסה שמרנית עד הכחשת קורונה: הודו, ברזיל, הפיליפינים, פולין והונגריה, בין השאר. יותר מכל כנראה טורקיה, שרג'פ טייפ ארדואן מנהיגה שוחח עם טראמפ יותר מכל מנהיג אחר בעולם. אבל הריאל פוליטיק יגבר. כמו תמיד.

ואיפה אנחנו בכל המשוואה הזו? יש את ישראל כחלק מהמזרח התיכון, וישראל המדינה מול ארצות הברית.

כחלק מהמזרח התיכון לא יהיו שינויים בנושא הסכמי אברהם שכבר נחתמו, אולי גם לא באלה שנמצאים בקנה - סודאן, למשל. העולם הסוני מודאג, חלקית - יש חשש שאולי תחת ביידן, מי שהיה סגנו של אובמה תינתן לאיראן יד חופשית - קשה להניח. חלק חוששים מגינויים אמריקניים לשלטונם - א-סיסי במצרים, הזוכר את אובמה ותגובת ממשלו להפגנות כיכר תחריר שהפילו את חוסני מובארכ.

ביידן לא יהיה טראמפ, אבל גם לא אובמה. אם יקרה שוב מקרה שבו אסד, למשל, משתמש בנשק כימי לאחר שהוזהר בחומרה לא לעשות זאת ביידן יגיב. אבל לא, לא ישלח כוחות. ארצות הברית לא מעוניינת עוד להיות שוטר העולם בשטח. ביידן לא ימשיך את נסיגת ארצות הברית מכלל ענייני העולם, אבל לא ישובו הימים שבהם הצבא האמריקני מחזיק בסיסים ופריסה בעשרות מדינות.

לפלסטינים יש תקוות גדולות משובם של הדמוקרטים. יש להם תמיכה באגף הפרוגרסיבי של המפלגה, אגף שאמנם נוצח במלחמת האזרחים בתוך המפלגה אבל רב עוצמה, ומייצג פלח בוחרים נכבד ומשמעותי. אנחנו נשמע יותר מאוקסיו קורטז, פרסלי, עומר וטלייב בנושא. ויהיו הצהרות. ונשמע גינויים על בנייה בשטחי יהודה ושומרון וירושלים.

יש היחסים המיוחדים, הבילטרליים. בשנים האחרונות ישראל וממשל טראמפ היו סימביוטיים. ראש הממשלה בנימין נתניהו שם את כל יהבו על טראמפ, עוד לפני בחירות 2016 - ובהצלחה אדירה. והיו לישראל דיבידנדים מכך - העברת השגרירות לירושלים, הכרה ברמת הגולן, הסכמי אברהם, יציאה מהסכם הגרעין האיראני. חלקם הצהרתיים, אחרים מהותיים, חלקם שנויים במחלוקת - למשל היציאה מהסכם הגרעין נתונה בוויכוח אם היא טובה או רעה לישראל אבל ראש ממשלת ישראל רצה בכך בכל לבו - וטראמפ סיפק את הסחורה.

אבל תוך כדי כך התרחקנו מהמפלגה הדמוקרטית. ישראל ביזתה את אובמה, הנערץ על הדמוקרטים. העדיפה את האוונגליסטים על פני יהדות ארצות הברית. ישראל הכריזה הכרזה שנויה במחלוקת בזמן ביקורו בארץ של מי שהיה סגן הנשיא ביידן - מעשה שאפשר להניח שכעת מצטערים עליו.

ההקפדה היתרה שהייתה תמיד, לוודא שלישראל תמיד תמיד תהיה תמיכה דו-מפלגתית, שישראל לעולם לא תתערב בבחירות אמריקניות נעלמה.

אז מה עכשיו, יום נקם ושילם? לא, כי ביידן הוא תומך ישראל ואוהד ישראל מאז ומעולם. גם האריס, סגניתו, ומי שאולי תהיה הנשיאה הבאה. אובמה הוא שחתם עם ישראל על עסקת הסיוע לעשר שנים ויחסי המודיעין והצבא היו הטובים ביותר תחת אובמה - וטראמפ. והם יימשכו.

דברים ישתנו בין ישראל וארצות הברית, וישראל צריכה לעבוד קשה כדי להתחיל ולהתחבר מחדש לדור הבא בקרב יהדות ארצות הברית שהתרחק מישראל - וישראל התרחקה ממנו. האשמה כאן בהחלט על שני הצדדים. עלינו להבין שהצעירים הליברלים האמריקנים, הדור הבא של המפלגה הדמוקרטית מזדהים עם מצעד הגאווה, לא עם חקיקה דתית, למשל. ונצטרך לבנות יחסים עם צירים וסנאטורים דמוקרטים, לשמר יחסים עם סנאטורים רפובליקנים תומכי ישראל. וזה יקרה.

אז אולי במפגש הראשון בין ראש הממשלה נתניהו והנשיא ביידן החיוכים הרחבים יהיו מלאכותיים, וההצהרות הנלבבות לא באמת מהלב, אבל הרי כך הדברים בדרך כלל. קוראים לזה דיפלומטיה.